שקט! חושבים כאן.

אוקיי, זאת תקופה. בטח עוד אחת התקופות "עזבו-אותי-אני-רוצה-להיות-לבד" או תסמונת טרום וסתית או העייפות או האומללות או חוסר המעש בגלל השביתה או...נו, הרמז ברור.

פשוט לפעמים אני רוצה לכתוב, באמת לכתוב. על כל מה שאני מרגישה, על החולשות שלי ועל כל הדברים הכואבים, אבל משהו לא נותן לי. גאווה.

"אם הדף שלפניך ריק, סימן שאתה מתבייש ממנו" זה מסביר הכל, כמעט הכל בבלוג הזה. כמה שזה נשמע קיטשי, ההרגשה הכי טובה בעולם זאת ההרגשה שיש לך "עולם משלך" שהדברים הכי אישיים נשמרים בתוך הראש ויוצרים אותך, את האיש בתוך הקופסא ולא נשפכים משפט אחר משפט במסנג'ר (להגנתי, אף פעם לא עשיתי את זה ואף פעם לא אעשה).

אז אני צריכה זמן, קצת זמן (ארבעה ימים אם זה באמת תלוי במצב הרחם שלי) ואני אחזור לעצמי ואכתוב סיפורים מוזרים ומכוערים ואשתף אתכם בהם עד שתרדמו למוות או מקרה כזה או אחר שארפד בציניות. באמת, זה רק עיניין של זמן.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=481351&blogcode=7939342

ביקורת והפעם תשבחו אותה - היא אוהבת את ד"ר הו!!!