שקט! חושבים כאן.

הסיבה שאני מעדכנת בשעה כל כך לא אנושית (או יתכן ולהפך, יותר מידי אנושית?) היא שלא הצלחתי להרדם. כן כן, השעון הביולוגי שלי נשבר לגמרי. אקווה שבסוף היום אני אתעייף וארדם בשעה נורמלית. כבר נמאס מכל אובך העצלנות הזה מסביבי בשביתה ולפעמים מחשבה נוראה עוברת בראשי: שתיגמר השביתה. לא בשביל הלימודים עם המורים המכוערים בביה"ס שלי, אלא בשביל ה...נו...כל הקטע הזה של לקום בבוקר בשעה שאני בטוח לא אקום אם לא יכריחו אותי, שאני חייבת ללכת לביה"ס, שזאת שיגרה. וזאת הייתה השיגרה שלי מאז שאני זוכרת את עצמי ובשיגרה הזאת לא רשום כלום על הפסקה מהכל לחודשיים.

בכל מקרה, כל הלילה ראיתי סרטים ובחמש בבוקר בלית ברירה עצרתי על ערוץ החיים הטובים והתחלתי לעשות יוגה. אוהו, כמה קליקים יצאו ממני, הגב שלי זה פשוט בית חרושת לעצמות חלודות. בפילאטיס נשברתי, בחיים לא הייתי מנחשת שזה כזה סבל! בטח ה"דה דארק סייד אוף דה גהנום", לאן שנשלחים האנשים הכי הכי רעים עשוי ממזרונים, משקולות ידיים, משקולות רגליים וגומיות, והיצורים השליטים שם זה מורי פילאטיס מרושעים שמנהלים שיעורי פילאטיס כל הזמן. איזה סיוט.

לאחרונה עברתי על הבלוג שלי קצת והגעתי למסקנה שהוא מאוד דיכאוני, כל פוסט שני שלי זה על חיי האומללים. אז רק רציתי להודיע שלמרות שכנראה נוצר רושם שאני מדוכאת וכדומה, אני לא. אני ממש לא! פשוט כל פעם שאני כותבת משהו מדכא אני מרגישה פרץ אופטימיות לא מובנת, ככה שאפילו אם אני קצת עצובה, אני כותבת פוסט ומקצינה אותו ואחרי כמה דקות קוראת אותו וזה נישמע לי כל כך לא אני, אני קוראת את מה שכתבתי ומדמיינת את אותו הבן אדם העצוב, שהוא ממש לא אני ומרגישה יותר טוב. אבל לעומת העצבות, על אופטימיות אין הרבה מה לכתוב וגם אם משהו נכתב, זה נשמע כמו אשליה. תמיד כשאני קוראת משהו אופטימי, זה מרגיש לי דימיוני מידי. מוזר, לא? איך אנשים מתחברים לדברים עצובים ואופטימיות נראת מושלת. פעם רציתי לכתוב משהו אופטימי, אבל לא היה לי מה לכתוב.

אני יודעת שלפני שנה, בבלוג, הייתי ממש מפגרת. ולא איכפת לי בעיקרון...מה שהיה היה. אני לא מוחקת את זה בגלל הזיכרון, כדי שאזכור מה הייתי ומה אני עכשיו. ובטח בעוד שנה אקרא את זה ואגיד על "אני העכשווית" שהיא מטומטמת, לפחות ככה אני מכירה את עצמי. הכי מגניב זה שאם אני אמשיך לכתוב בבלוג הזה עוד הרבה שנים, נגיד עד גיל עשרים ועל כל דף כאן יהיה כתוב על עצמי מגיל שלוש עשרה, אולם קשה לכתוב כל כך הרבה, כי אין לי מה. זה נשמע דפוק, אבל באמת שאין לי מה לכתוב. אני לא טובה בלהוציא אל הכתוב את מחשבתיי, אני פשוט לא יודעת מה לכתוב ואיך כל מה שאני כותבת צריך להיות מחושב. צריך להיות לזה התחלה וסוף ברורים (לפחות לי) וגם ששמתי לב שבזמן האחרון אני כותבת פוסטים קצרים בגלל זה. יש אנשים שיכולים לכתוב פיסקאות ארוכות בלי לעצור לשניה וכל שורה תיהיה מעניינת והקוראים יביעו הזדהות עם כל מילה. אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. אין לי שום רצף בכתיבה, הכל יוצא סתם מבולגן ומוזר.

לא יודעת מה קרה לי, אבל בזמן האחרון אני ממש גרועה בטניס. מכל אימון אני יוצאת מבואסת. זאת בטח תקופה או משהו, אבל עדיין זה מבאס תחת. אולי אני אלך עכשיו למגרש הטניס של משה ואתאמן שם קצת? לא יודעת, אם יהיה לי כח לזה. לא שזה יעזור לי, בטוח לא.

הכל בגלל השביתה! היא הרסה לי לגמרי את הרגלי האכילה.

עם השביתה אני כבר מתבלבלת בתאריכים ובימים. מזל שיש טלויזיה: העשב של השכן=יום ראשון, על טבעי=יום שני, גיבורים=יום שלישי, נמלטים=יום רביעי, פשע מן העבר=יום חמישי, תוכניות-חוזרות-ומשעממות=שישישבת.

טוב, כתבתי דיי הרבה. הידד לי! ברצינות, הרבה זמן חיכיתי לפוסט הזה שיסדר לי קצת את הראש.

צ'או! (וזיכרו, ישלי פרו. אני יודעת מתי אתם נכנסים ולא מגיבים)

וואי, אם כבר מדברים על פרו. בדקתי בסטטיסטיקות(ס..ס..יערדעולקורעכ'קךן! הבאתי אותה במילה אשכרה ארוכה) ומישהו ניכנס אליי מגוגל כשכתב "ריתלין" XDDDDDDDDDDDDD