"יש לי כל כך הרבה מה להגיד, כל כך הרבה...אבל...נעלמתי."
פצעים קרושים, חיבוקים מוזרים ובעיקר מבטים מבקרים. *צונזר*
ויש גם את ההרגשה המגעילה הזאת בבטן, כאילו אכלתי משהו מקולקל, כאילו התמלאתי באוויר החששות שמסביבי והקושי לנשום... ברגעים כמו אלה אני מעדיפה לא להרגיש כלום. אני לא נורמלית.
נמאס לי להלחם או לעמוד על שלי, נמאס לי לדבר על עצמי.
*צונזר*. וכל סגירת הבלוג הזאת היא לשם העלמת ההרגשה הזו. בלוגים זה אחד הדברים המפגרים, אני כותבת בשלי רק לשם ההמשכיות. מפגרת. הנסיון להעלים אתכם מראשי גורם לי להעלם. יש לי עוד כל כך הרבה דברים להגיד. *חחחח לאלאלאלא צונזר*
אני חייבת להפסיק לכתוב, זה הורג אותי שזה קורה לי.
*הולי שיט, צונזר*
עוקבים אחריי, אני רואה אתכם. שיט.
אגב, החלטתי הרגע לפתוח את הבלוג לאנשים מסויימים, משום שהם רחוק והם לא יכולים להסתכל לי בעיניים.
אני חושבת, אני חושבת שמקרים מסויימים אני זאת לא אני ואני אוהבת את ה"לא אני" הזאת ובטוחה שאני תצא כשאני אקבל את הידע שאני צריכה.
היום הייתה לי הרגשה רעה, שמשהו יקרה לי...אז לא הלכתי לבי"ס. גאד, הפתטיות.
אני צריכה להתחיל לכתוב פוסטים בלי שימוש במילה "אני". זה מבחיל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נפוליאון קולאז'
