שקט! חושבים כאן.

אין אף אחד בעולם שלא שיקר, יותר מפעם אחת, יותר מפעמיים, יותר. אם תתכחשו זה יחשב כשקר נוסף. וכל השקרים האלה...הקטנים, הגדולים, ההבטחות, התשובות והמילים מתאספים בתוך הראש, מחלחלים בתת מודע עד אובדן ערך האמת. כמו גידולים ממאירים שמרעילים אותנו. ובמן מחשבה פסימית שכזו אגיד בבטחה שאנו חיים בשקר מוחלט.

לבסוף, כשהשקרים לא מסוגלים להתפשט עוד, כשהם עולים על גדות התודעה, הם מתפוצצים. מתפרסים על פני אלפי קילומטרים ברעש אדיר, מרסקים ללא הבחנה את העומד מולם, מתרוממים אל הרקיע כדמות פטרייה ענקית ורעלם של השקרים הארורים נספג באטמוספרה והאדמה, מרעילים גם אותה. מובן שלאחר מכן אי אפשר לתקן את הנידון, אי אפשר ללכת עוד על האדמה או לנשום את האוויר השיקרי. ללא רוח חיים נותר המקום כבית קברות לשקריכם וככל שהם מתים, הם חיים יותר. ואם שאלתם את עצמכם אי פעם איך יראה סוף העולם, אז הנה לכם. שקרים.

יום לפני יום הולדתי התשיעי טיילתי לי בפארק שליד ביתי,  חמה השפילה את מרום שבתה והחלתי לחזור. בזווית עיני ראיתי סוס פוני סמוך לקרוסלה, הוא היה נמוך קומה, שמנמן ואפור כענני הסופות בחורף, רעמתו ירדה בתלתולים לאורך צווארו ועיניו הסתתרו מאחורי פוני מבורדק. ישר ידעתי שאותו אני רוצה והובלתי אותו אלי הביתה.

אמא הסכימה מיד, אבא הרהר במקצת, אולם אחרי השכנועים שלי ושל אימי השיב בחיוב גם הוא. ככה קיבלתי סוס פוני ליומולדת.

בהתחלה לא הורדתי ממנו את העיניים וכל בוקר הייתי קם ומסרק את תלתלי רעמתו וזנבו, מבריש את פרסותיו השחוקות ומלטף את פרוותו הקצרה והקשה עד הערב, עד שהייתי נירדם לצידו.

אימי אהבה אותו גם היא. היא השקתה אותו במים צוננים וליטפה את מצחו, שרה שירים לתוך אוזניו הגדולות.

וכשאבא ופוני היו נשארים לבד, הפוני היה מתקרב אליו ואבי, למשמע צקצוק הפרסות הרים את עיניו מן העיתון, נתן לו קוביית סוכר ובלגן את רעמתו בחיוך. אפילו אחותי הקטנה, רוני, אהבה את הפוני בכל ליבה הקטנטן ובכלל, המילה הראשונה שלה הייתה "פוני".

כל ערב הלבשתי על הפוני קולר ורצועה ויצאתי לטיול עימו. היינו הולכים יחד שעות על גבי שעות, בלי להחליף מילה, פשוט לצעוד בשקט בין הרחובות, השדות והכבישים עד לשקיעת החמה ואז לחזור. ובחזרה הייתי מוריד את ראשי, מהופנט על ידי צבעי אש החמה על גבו של הפוני שלי, מובל אחריו אל הבית.

כך עבר לו השבוע הראשון והכל היה נראה לי מושלם עד כאב ולא שמתי לב מה קורה סביבי, סוממתי בשלמות. אף פעם עוד לא הרגשתי ככה, שהכל פתאום מסתדר לי.

ואז, בארוחה המשפחתית אמא שברה את הדממה בדאגתה לפוני: "תסתכלו" היא אמרה "תסתכלו עליו" הוסיפה בחשש. וכולנו סובבנו את ראשינו לכיוונו, הוא עמד בפינת המטבח, ראשו מורד עד הרצפה. והכל כאילו נישבר, יתכן והושליתי. הפוני שלי עצוב.

בשבוע השני ניסינו לעודד אותו, אך ללא הצלחה. וכולם פתאום התעצבו מעט, מוקפים בענני הגשמים הכבדים שעל גופו. כל בוקר קמתי וניגשתי ישר אל הפוני שעמד בפינת חדרי ומעיר אותו, וכל פעם הוא הרים את הראש באדישות, עייף מן העצב של עצמו.

אמא האכילה אותו בכל מאכליו האהובים, שרה לו שירים שמחים ועליזים על אהבה וחיים טובים. אבא הסביר לו שהמצב בארץ לא כל כך נורא בזמן שהפוני ליקק את קוביית הסוכר מידיו. רוני נתנה לפוני את סנאי הצעצוע שלה במתנה.

ובערב, כשיצאנו לטייל, לא הפסקתי לדבר על דברים אופטימיים ושטחיים, אולם הפוני רק הנהן בראשו הגדול, שקוע יותר ויותר בעולמו שלו וכשהשמש שקעה, מפיצה את אורה אחרון על העיר, גבו נותר ריק ותפל באפרוריות.

כולנו התייאשנו, חשבנו רק עליו והמחשבה הזו הייתה מטרידה, בערב הזמנו תור לווטרינר. בלילה, כשכולם הלכו לישון, התיישבתי ליד הפוני על הברכיים ליטפתי את  ראש, חיבקתי אותו, טובע ברעמתו. משכתי אותו אליי והפוני נשכב לידי, ככה שכבנו שעות כשפני מול פניו. לבסוף התרוממתי והתקרבתי אליו כך שאפי נגע באפו, אחזתי באוזניו.  "תגיד, מה קרה לך?" לחשתי לו. בתשובה הוא נאנח וניער את ראשו. הבטתי בו ארוכות וחזרתי על השאלה שלי, הוא הוריד את הראש, אך הרמתי אותו שוב ומן מסך הרעמה שעל עיניו בצבצה לה דמעה שהתגלגלה על אפו הגדול, נצצה לה לאור הירח המלא שהציץ אלינו מהחלון ונכנסה לנחיריו, הוא התעטש והבנתי אותו. בלי מילים, או חילופי מבטים גררתי אותו אחרי מן החדר, החושך הקשה עליי למצוא את דרכי והרמתי את ידי בחיפוש אחרי דלת היציאה מן הבית, דקות ספורות אחר כך מיששתי אותה וסובבתי את המפתח, סימנתי לפוני לבוא אחרי וכך הוא עשה. 

יצאנו אל הרחוב, מילאתי את ריאותיי באוויר הקר והמרענן של הלילה, הבטתי בפוני שלי, גם הוא נהנה מהחופש. החלנו להתקדם לעבר הפארק בצעדים איטיים, יש לנו זמן. אור הסהר ליווה אותנו וגופו של הפוני זהר בטוהר הבהיר, מאיר את הכבישים השוממים. הוא נעצר ליד הפארק, עצרתי גם. לאחר מכן הוא המשיך ללכת, מצקצק בפרסותיו ושובר את הדממה של ליל ירח מלא, התרחק והזוהר כבה איתו עד שנעלם לגמרי ורק צליל נגיעת הפרסות בכביש עוד הדהד עם הרוח הלילית כנגינה אחרונה. נותרתי לבד, בפארק הקודר, חושב על הילד ההוא, שאליו הפוני חוזר. ואולי, כשהוא יראה אותו הוא יחבק אותו וייתן לו קוביית סוכר, יסרק, יבריש וינקה את הפרסות. חייכתי לעצמי, ובערב, הם בטח יטיילו במקום מרוחק עד לשקיעה וגבו האפלולי של הפוני יובער בקרני החמה השוקעת.

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת, אני מפגרת,

זה כתוב כאן 592 פעם וכל אחת מהן נכונה. אוף.

האמ...איזה חוסר מזל. משהו בטוח יכפה על זה, אני מקווה.

סבא חדגוני. תחילה, כשהוא בא אלינו לא אהבתי את זה וגם הוא הרגיש כך. הוא קשיש וסתם תופס מקום, אבל אמא אמרה שצריך לתת לו כבוד. החלתי לדבר איתו, אך מעט זמן לאחר מכן השתוקקנו שנינו והורדנו את עינינו במבוכה. אין לנו על מה לדבר.

בארוחת הערב הבטתי לו בעיניים וראיתי דבר נסתר. סוד אפל שגורם לעיניו לדהות. הסתכלתי עליו במשך כל הארוחה בניסיון לגרום לסוד בעיניו להתבהר, אולם ללא הצלחה. אחרי הארוחה הוא השתכן על הספה ולקח עיתון. איכה אפשר להצליח לקרוא כשהסוד מכסה את העיניים? תהיתי. התיישבתי לצידו.

ביקשתי שיגלה לי את סודו.

"מה?" הוא נראה מבולבל.

הסברתי את עצמי וביקשתי בשנית.

"אה...לא..." סבא השיב מוכה תימהון ובהול מהשאלה הפתאומית שלי. מה שגרם בתוכי לרצון עז לדעת מה הסוד.

רבות הדרכים שניסיתי לשכנע אותו לדבר השבוע, אך הוא לא נכנע לאף אחת מהן. עד מהרה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה הסוד של סבא. ככל שהוא התנגד יותר, יותר רציתי לדעת. בלילות חלמתי על הסוד, איך הוא מתקרב אליי לאיטו וכמעט נפרם בפני אלא שאני מתעורר מהתרגשות באותו הרגע. והסוד של סבא צוחק עליי מבעד זכוכית עיניים ומתחבא מעבר מסך ערפל קודר.

בסופו של דבר הגיע היום האחרון לאירוחו של סבא בביתנו ועדיין לא הצלחתי לפענח את הסוד. באותו היום הייתי נואש, בכיתי לסבא שיספר לי, אך הוא לא נסוג מתשובתו השלילית.

סבא לקח את המזוודה והודה שוב לאמא על האירוח, הוא ליטף את ראשי וחייך אליי. ניתרתי אל הסוד בעיניו וההוא זינק והחל לברוח ממני, רצתי אחריו, הוא סר מאחורי דלת הכניסה ואני אחריו. רדפתי אחרי הסוד בכל העיר וזה היה קשה עם רגליי הקצרות ועם החמקמקות של הסוד. נשמתי בכבדות, דחפתי אנשים מדרכי וכל מה שראיתי זה חלקים זעירים מהסוד, נופלים על האספלט ומתאדים בתמונתם האחרונה. עלטה, טינופת, נהי. גם הסוד התייגע, אולם לא מלברוח. הוא התייגע מלהתחבא. כפי שילד קטן במשחק מחבואים שרע לו במקומו הצפוף. אישה מתייפחת, ילדים מתים, אוכל. להכל יש אמתלה, תחפש טוב ילדי, זה מוצדק. דנן של חיים ומוות. הכל עניין של בחירה, בייחוד שואה, כשאתה יהודי. בן דת משה, ילדי. מובחר. דם, יזע, עצמות. ואנוכי אוכל. מוות, שריפה, גז, קליעים. ואנוכי ישן.

הייתי רך בשנים, בסך הכול רציתי להישאר בחיים. כאשר אני דלטור, אני חי. זה תעתעני.

הגעתי הביתה, מתנשף ומזיע, סמוק כול כולי.סבא בהה בי בעצב והסוד שב לעיניו, אלא שהוא כבר לא היה מעורפל, פשוט מיוסר מלחיות.

הסיבה שאני מעדכנת בשעה כל כך לא אנושית (או יתכן ולהפך, יותר מידי אנושית?) היא שלא הצלחתי להרדם. כן כן, השעון הביולוגי שלי נשבר לגמרי. אקווה שבסוף היום אני אתעייף וארדם בשעה נורמלית. כבר נמאס מכל אובך העצלנות הזה מסביבי בשביתה ולפעמים מחשבה נוראה עוברת בראשי: שתיגמר השביתה. לא בשביל הלימודים עם המורים המכוערים בביה"ס שלי, אלא בשביל ה...נו...כל הקטע הזה של לקום בבוקר בשעה שאני בטוח לא אקום אם לא יכריחו אותי, שאני חייבת ללכת לביה"ס, שזאת שיגרה. וזאת הייתה השיגרה שלי מאז שאני זוכרת את עצמי ובשיגרה הזאת לא רשום כלום על הפסקה מהכל לחודשיים.

בכל מקרה, כל הלילה ראיתי סרטים ובחמש בבוקר בלית ברירה עצרתי על ערוץ החיים הטובים והתחלתי לעשות יוגה. אוהו, כמה קליקים יצאו ממני, הגב שלי זה פשוט בית חרושת לעצמות חלודות. בפילאטיס נשברתי, בחיים לא הייתי מנחשת שזה כזה סבל! בטח ה"דה דארק סייד אוף דה גהנום", לאן שנשלחים האנשים הכי הכי רעים עשוי ממזרונים, משקולות ידיים, משקולות רגליים וגומיות, והיצורים השליטים שם זה מורי פילאטיס מרושעים שמנהלים שיעורי פילאטיס כל הזמן. איזה סיוט.

לאחרונה עברתי על הבלוג שלי קצת והגעתי למסקנה שהוא מאוד דיכאוני, כל פוסט שני שלי זה על חיי האומללים. אז רק רציתי להודיע שלמרות שכנראה נוצר רושם שאני מדוכאת וכדומה, אני לא. אני ממש לא! פשוט כל פעם שאני כותבת משהו מדכא אני מרגישה פרץ אופטימיות לא מובנת, ככה שאפילו אם אני קצת עצובה, אני כותבת פוסט ומקצינה אותו ואחרי כמה דקות קוראת אותו וזה נישמע לי כל כך לא אני, אני קוראת את מה שכתבתי ומדמיינת את אותו הבן אדם העצוב, שהוא ממש לא אני ומרגישה יותר טוב. אבל לעומת העצבות, על אופטימיות אין הרבה מה לכתוב וגם אם משהו נכתב, זה נשמע כמו אשליה. תמיד כשאני קוראת משהו אופטימי, זה מרגיש לי דימיוני מידי. מוזר, לא? איך אנשים מתחברים לדברים עצובים ואופטימיות נראת מושלת. פעם רציתי לכתוב משהו אופטימי, אבל לא היה לי מה לכתוב.

אני יודעת שלפני שנה, בבלוג, הייתי ממש מפגרת. ולא איכפת לי בעיקרון...מה שהיה היה. אני לא מוחקת את זה בגלל הזיכרון, כדי שאזכור מה הייתי ומה אני עכשיו. ובטח בעוד שנה אקרא את זה ואגיד על "אני העכשווית" שהיא מטומטמת, לפחות ככה אני מכירה את עצמי. הכי מגניב זה שאם אני אמשיך לכתוב בבלוג הזה עוד הרבה שנים, נגיד עד גיל עשרים ועל כל דף כאן יהיה כתוב על עצמי מגיל שלוש עשרה, אולם קשה לכתוב כל כך הרבה, כי אין לי מה. זה נשמע דפוק, אבל באמת שאין לי מה לכתוב. אני לא טובה בלהוציא אל הכתוב את מחשבתיי, אני פשוט לא יודעת מה לכתוב ואיך כל מה שאני כותבת צריך להיות מחושב. צריך להיות לזה התחלה וסוף ברורים (לפחות לי) וגם ששמתי לב שבזמן האחרון אני כותבת פוסטים קצרים בגלל זה. יש אנשים שיכולים לכתוב פיסקאות ארוכות בלי לעצור לשניה וכל שורה תיהיה מעניינת והקוראים יביעו הזדהות עם כל מילה. אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. אין לי שום רצף בכתיבה, הכל יוצא סתם מבולגן ומוזר.

לא יודעת מה קרה לי, אבל בזמן האחרון אני ממש גרועה בטניס. מכל אימון אני יוצאת מבואסת. זאת בטח תקופה או משהו, אבל עדיין זה מבאס תחת. אולי אני אלך עכשיו למגרש הטניס של משה ואתאמן שם קצת? לא יודעת, אם יהיה לי כח לזה. לא שזה יעזור לי, בטוח לא.

הכל בגלל השביתה! היא הרסה לי לגמרי את הרגלי האכילה.

עם השביתה אני כבר מתבלבלת בתאריכים ובימים. מזל שיש טלויזיה: העשב של השכן=יום ראשון, על טבעי=יום שני, גיבורים=יום שלישי, נמלטים=יום רביעי, פשע מן העבר=יום חמישי, תוכניות-חוזרות-ומשעממות=שישישבת.

טוב, כתבתי דיי הרבה. הידד לי! ברצינות, הרבה זמן חיכיתי לפוסט הזה שיסדר לי קצת את הראש.

צ'או! (וזיכרו, ישלי פרו. אני יודעת מתי אתם נכנסים ולא מגיבים)

וואי, אם כבר מדברים על פרו. בדקתי בסטטיסטיקות(ס..ס..יערדעולקורעכ'קךן! הבאתי אותה במילה אשכרה ארוכה) ומישהו ניכנס אליי מגוגל כשכתב "ריתלין" XDDDDDDDDDDDDD