עברו כמעט תשעה חודשים מאז שכתבתי כאן לאחרונה, ולמען האמת, אין לי מושג למה חזרתי.
תמיד כששואלים אותי "מה נשמע? מה חדש?", אין לי איך לענות, מהסיבה שהחיים שלי משתנים בצורה משמעותית מיום ליום.
תתארו לעצמכם כמה הם השתנו בתשעת החודשים האחרונים.
אם נסתכל בכל זאת על הדברים שקרו, אפשר יהיה לראות מספר תחומים שבהחלט השתנו.
קודם כל, התגייסתי במרץ האחרון, וזה היה ממש שינוי בשבילי. אפשר להגיד שבמידה מסויימת, הצבא ממש ריפא אותי. המסגרת הזאת הכניסה אותי לאיזושהי שיגרה, וזה גרם לי לקום על הרגליים, ולהתחיל לחיות.
במשך כמה חודשים ארוכים, שכחתי לגמרי מזה שהייתי חולה, ושבעצם- אני עדיין חולה. לא הפסקתי לקחת את הכדורים נוגדי הדיכאון, מהסיבה שאסור להפסיק אפילו כשמרגישים שיפור (רק כשההתקפים לא חוזרים בכלל בתקופה ממושכת, בערך שנה, אפשר יהיה להפסיק), אך הרגשתי שאני לוקחת אותם סתם.
הקשר שלי עם אותו בן אדם נמשך. עדיין. ואני עדיין לא יודעת איך לצאת ממנו (אני כבר קרוב לשנה וחצי נמצאת בקשר "רומנטי" עם מישהו נשוי עם ילדים). אנחנו בקושי מדברים, ואם כבר יוצא לנו, אז זה בפן המקצועי יותר, או בצעקות של תסכול מצדי.
אני כבר לא נפגעת ממנו כפי שהייתי נפגעת פעם, ואת כל הרגשות שהייתי מבטאת כלפיו פעם, כבר קשה לי להרגיש. אין לי כבר כוח אליו, ולמצב הזה יותר, והרבה פעמים אני כל כך רוצה לברוח.
כרגע אני לא יכולה, אבל ברגע שאני אוכל, אני אברח כל כך רחוק..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
