אין כבר סוסים לבנים ויפייפיות ליד דלתי...
אפילו המצפון יותר בהיר מהשמיים שמשתקפים לי בשירותים |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2010
כוס היין הריקה
והיא נמסה,
הופכת עגלגלה,
פניה מתארכות,
וקווי החיוך נמוגים.
הלב, ניצב במרכז,
סופג ומנסה לבעוט החוצה,
כמה שיותר מהר.
הוא איננו מספיק,
איננו יכול,
כואב לו כבר,
תעזבו אותו.
העיניים השבורות האלו,
אינני יכולה לראות אותן יותר,
ריח הסיגריות המעופש,
בלתי נסבל.
והגלגלים הללו, רעשם החודר את העצמות,
כבר חלק ממך,8 שעות ביום, 5 ימים בשבוע.
והאנשים שמשחקים בהצגת החיים כפי ששוקי אז אמר בסדנא "המופלאה" ,
אינני יכולה לראות את הפרצופים החדשים והישנים כל בוקר מהתחלה.
המדים - צבעם הגועלי,
הצמידות,
ההתחפשות למשהו שאני לא,
כאילו אני משחקת בסרט,
אני עצמי ספיידרמן והכוחות הבלתי נשלטים.
ואני לא רוצה לשחק את המשחק הזה,
ולא רוצה להיות בתפקיד השחקנית הראשית.
אשר מתחפשת בימים,
ובוכה בלילות,
והאהבה שלה ,שתמיד היא שם בין השמיכות,
מחבקת אותה בלילה ונפרדת ממנה עם שחר,
וככה ימים על ימים,
הורים מתגרשים,
שעונים מתקתקים,
ואיך הימים הללו לא חולפים.
פשוט לא חולפים.
| |
|  כינוי:
בת: 34 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
