| 2/2009
הינה הפרק השני בסיפור שלי :)
תהנו...
_________________________
פרק 2- "יום הולדת שמח"...
"היא לא מגיבה לזה טוב הלילה, ג'ק." הוא אמר והביט בה. גופה היה שרוי במצב שינה עמוק על מיטת מתכת מרופדת. זיעה קרה שטפה את מצחה וידיה החשופים. את ראשה הקיפה טבעת זכוכית, אליה חוברו כבלים המקושרים למחשב אחד גדול ומרכזי.
גופה רעד והיא הייתה לבד, כל כך לבד. לבד, עד כמה שבן אדם יכול להיות לבד בתוך ראשו שלו.
אבודה בתוך מסך לבן ונצחי של מחשבות טורדניות, מפוחדת, מלאת אי- וודאות עכשיו, יותר משהייתה בלילות האחרונים.
"כדאי שנפסיק עם הניסוי הזה, ג'ק," הוא פסק והביט בג'ק. "היא לא תעמוד בזה עוד הרבה זמן.."
ג'ק, אדם גבוה קומה, לבוש בחלוק רופאים לבן הביט בו לרגע בחיוך שבע רצון ואז חזר להתעסק במסך המחשב על השולחן מולו. הוא הביט בגוף הנערה הרועד על השולחן. ידיה ורגליה היו קשורות ולא היה ביכולתה או בכוחה להתעורר.
"זה ליל הניסוי האחרון, אלכס." אלה היו מילותיו הראשונות של ג'ק. "היא במילא לא תזכור דבר מחר בבוקר. תתעורר בחדרה, כמו חדשה, עם מצברי כוח טעונים ומלאים ותחזור לכאן, למנהטן." הוא פנה אל אלכס והביט בו במבט חודרני, ממלא את ריאותיו באוויר לפני שממשיך לדבר. "אני לא צודק, מר אלכס מית'ראנדיר?" האדם ושמו אלכס הביט בג'ק במבט מפוחד כעת.
"-לא.. אני לא מסכים שתחשוב ככה אפילו, ג'ק!" אלכס תקף במילותיו. הוא התקרב אל המחשב והביט מעבר לחלון זכוכית אל החדר השני, בו שכבה הנערה. "הניסוי מסתיים היום, כך הסכמנו. אני לא מוכן שתגעו בה במהלך המסע!" ג'ק התקרב אל אלכס ואחז בכתפיו. "היא ילדה גדולה, אלכס." מילותיו ננעצו בחזהו של אלכס כמו שברי זכוכית חדים במיוחד והוא הביט בג'ק במבט מודאג. "אתה, יותר מכל העולם חייב לדעת שלא נוכל לגעת בשערה מראשה, זה מעבר ליכולתנו. בשביל זה אנחנו צריכים אותך." אלכס התרחק בעצבנות ואחז בבטנו. "לא!" הוא אמר, כמעט בזעקה. "היה לנו הסכם, ג'ק, אני לא יכול לעשות לה את זה יותר!" ג'ק מחק את חיוכו. "אתה אביה, אלכס." הוא אמר בקול נמוך וחלש. "בין אם תרצה או לא, אתה האדם היחידי שבכוחו לרסן אותה." ואז- שקט.
החדר דמם, הקולות נבלעו בתוך האורות העמומים והמתח בין שני המבוגרים, הנועצים מבטים האחד בשני. אכן, הם היו שניים באותו החדר.
ג'ק, גבוה, לבוש בגדי רופאים, מעביר את ידו כעת בשיערו המלבין והשמנוני ואלכס, הדמות האבהית היחידה בחדר, בעל עיניים תכולות, מבט מודאג. הם היו שניהם והשקט...
אלכס היה זה שדיבר קודם. הוא הביט בביתו היחידה. "כל כך צעירה.." הוא לחש, כמעט לעצמו. "כל כך פגיעה.." "-אם כך, אתה מוכרח להבין, אלכס, שכולנו בסכנה כל עוד היא לא מרוסנת." "-הבת שלי לא תפגע בזבוב!" דמעה הופיעה על לחיו של אלכס. הוא הביט בבתו שוב.
"היא.. היא הבת שלי, תראה אותה, היא סובלת.."
ג'ק לקח נשימה אחת ארוכה ואז לחץ על כפתור אדום וקטן לצד מקלדת המחשב. דלת נפתחה מאחורי אלכס והוא מיהר להיכנס אל החדר השני. רופאים אחרים ניתקו את בתו מהחוטים שחוברו אליה והורידו אותה מהשולחן. אביה חבק אותה והוביל אותה אל מחוץ לחדר, מבלי להביט ואילו לרגע בג'ק, שליווה אותו ואת בתו אל היציאה מהבניין. אלכס השכיב את ביתו במושב האחורי של מכונית שחורה מסוג האמר והסתובב שוב. ג'ק עמד מאחוריו, מביט בו במבט החלטי.
אלכס פתח את פיו וברר את מילותיו בקפידה. "היא בדיוק איבדה את דודה, ג'ק." הוא אמר וג'ק לא השיב. "עוברת עליה תקופה לא קלה בכלל, היא צריכה את החופש הזה, את המרחק הזה מכולנו."
אלכס הביט אחורנית אל תוך המושב האחורי של המכונית, בתו הישנה נראתה לו שלווה ומוטרדת בו זמנית. "אני מתחנן בפניך, ג'ק, תן לה את החופש הזה."
ג'ק הביט גם הוא אל הנערה הישנה. המילים האחרונות שאמר היו מופנות דווקא אליה.
השעה הייתה שעת חצות והוא התקרב אל המכונית והביט בנערה היפה, שזה עתה התבגרה בשנה.
"יום הולדת שמח, סיירה" הוא אמר וחייך חיוך קטן לעברה...
____________________________
אז מה אתם חושבים? :)
| |
היי כולם D:
לא כתבתי פה די הרבה זמן אבל רציתי לספר לכם שהולך לי מצויין D:
יש לי מישהו.. אבל לא התראינו המון זמן ואנחנו מנסים למצוא את הזמן להיפגש..
אולי ביום חמישי.. נראה..:)
_________________________
הינה סיפור חדש שהתחלתי..
תהנו :)
ספר לי לאן הזמן שלנו נעלם.
ואם זה היה זמן ששימש לטוב,
אל תיתן לי להירדם כשאני עדיין מרגישה ריקה.
אני חוששת שאשבר, או שלא אוכל לשאת בזה.
הלילה אשכב ערה וארגיש ריקה.
החיים בעדן הם לא מה שחשבתי, לא מה שנולדתי אליו ובכלל לא מה שגדלתי אליו.
הרבה מסתתר מאחורי הגן הטרופי המושלם הזה, מאחורי החיוכים..
מליון מסיכות.. זה הדבר היחידי שאני מצליחה לשים לב אליו כעת, בעודי מתהלכת ברחובות העיר.
עיר.. גן עדן של מחשבות וחלומות כלואים. בני אדם יפים.. עיר במיזוג מושלם עם העל-טבעי.
מסיכות... זה לא היה כך פעם. אבל אני חייבת להשלים כעת עם העובדה. כולם מביטים בי כעת, נועצים עיניים בעודי עוברת ברחוב. הערצתם נכפית עלי ללא רצוני ואני שותקת. יש לי עבודה לבצע. לזה נולדתי ובתוך זה אחיה, בתוך העבודה שאליה נדחפתי מבלי לשים לב זה 15 שנים. עכשיו אני מבינה. כל שיעורי ההגנה העצמית שדודי נהג להעביר לי לפני שנהרג בקרב הגדול, נועדו לאמן אותי. אני היא זו שנבחרה,
להגן, להציל, להרוג... אני האחת! ללא רצוני, ללא יכולת להתנגד, אני מתהלכת ברחובות העיר, חמושה אך ורק בגופי, כלי הנשק החזק ביותר שאדם יכול לדמיין לעצמו.
גן עדן של מחשבות וחלומות כלואים. כך גם חלומותיי שלי, כלואים בעיר הזו, בלי יכולת לצאת. האומנם?
פרק 1- העיר שמצאה את השקט:
השקט.. דבר שאדם מייחל למוצאו במשך כל חייו. מייחל לעבור בסך הכול יום עבודה, להגיע אל ביתו, לשבת על כורסה שתעטוף אותו בנוחות יתר, בידו ספל תה חם. אדם זה מייחל לשכוח, ואילו רק לשעה אחת את תלאות היום הקשה שחוזר על עצמו, באופן לא מפתיע לחלוטין שוב ושוב, עד אשר יחליט לשנות את אורח חייו. אדם זה, עטוף השגרה מתחנן כמעט לשנותה. לא משנה מה ייקרה, העיקר שייקרה משהו מעניין שישנה את חייו מקצה אחד לשני. זה העיקר בחייו, למצוא את הריגושים הקטנים האלה שיחזיקו אותו וימלאו אותו מוטיבציה מחודשת בכל יום. אדם כזה לא מסוגל לחלום אפילו על מקום בו בני האדם מאושרים כל היום, מקום בו אין דאגות, חששות.. מקום בו החיים מעניינים והימים מלאים בספונטניות. מקום יפהפה, נבנה ברקע נוף מהמם של הרים וגבעות ירוקות, ירוק שמשתרע כאילו עד אין סוף. מקום מאושר. אדם זה לא מודע לעובדה שמקום כזה קיים...
"עדן"- עיר מושלמת כמעט. זו העיר שמצאה את השקט. איש אינו יודע על קיומה של העיר הזו או על מיקומה. עדן היא עיר לא גדולה, הממוקמת בקרחת יער ענקית, מכוסה בדשא ירוק ומושלם.
ישנם תושבי העיר אשר מכנים אותה- "העיר הלבנה", כמובן בגלל הבניינים הלבנים בני מיליוני השנים שבנויים בתוכה.
"עדן זו העיר שלי!" היא אמרה במבט משועשע וגיחכה מעט. "מדוע שאי פעם ארצה לעזוב?"
היא הייתה כמעט בת שמונה עשרה. כישרונה המיוחד להיקלע לשיחות מוזרות ולא קשורות להרבה דברים בלט בה באופן מיוחד. היא הייתה יפה. חיוכה, בין אם היה אמיתי או מיתוך נימוס, היה אחד היפים, אם לא היפה ביותר בעיר.שיערה שינה את מצבו מדי פעם לפעם, אבל הוא היה דאגתה האחרונה באמת.
אהבתה הבלתי מעורערת הייתה מופנית לספרים שלה. את רוב זמנה שנותר הייתה מבלה בספרייה העירונית, זאת אומרת, כשהיא הייתה מוצאת את הזמן בין אימוני הכושר ואומנויות הלחימה.
"כמובן שלא תרצי לעזוב". היא הביטה בדודה כעת, מחכה שימשיך את משפטו. "אך האם לא נדדה מחשבתך אי פעם אל מחוץ לחומות העיר?" הוא חייך בסיפוק והביט מבט חולם אל השמיים. "האם לא תרצי לעולם לחקור את מה שנמצא בחוץ?" "כמעט סיימתי את הפרק האחרון בספרך, דוד." היא התיישבה על גזע עץ כרות והשתדלה להחזיר את נשימותיה לקצב נורמאלי. בזאת הסתיים האימון שלהם להיום. "אהבתי אותו כל כך! כל הנופים שתיארת, בני האדם שפגשת. כמובן שארצה לראות את כל זה יום אחד.." היא חייכה. "יום אחד אכן תוכלי, יקירתי", דודה השיב לה בחיוך. "יום זה יגיע בקרוב ממש. תכנון מסעך בעולם שבחוץ כבר בשלביו הסופיים.." היא חייכה ולא אמרה מילה נוספת. היא קמה ושניהם השתחוו אחד בפני השני. "תודה, דוד", היא אמרה לו והוא חיבק אותה.
בפי קרוביה היא נקראה סיירה. שמה המלא היה- סיירלינדיה. סיירלינדיה מית'ראנדיר.
אז מה אתם חושבים? :)
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
