את הפוסט הזה לא כותב תום. לא הראשון, לא השני, וגם לא השלישי – זה שעדיין לא נחשף, אבל עוד יגיע לכאן בקרוב (קרוב לוודאי כאלטר אגו שלו, גדי טאוב). את הפוסט הזה כותב א', שבימים כתיקונם נאלץ לשמור מרחק מכל התומים המוצלחים האלה, שמפחידים אותו בקוהרנטיות שלהם וביכולת שלהם לדעת מה צריך לחשוב על כל דבר. א' אוהב גם הוא להתעסק בכל הדברים הגדולים האלה, אבל החיים היומיומיים שלו מושפעים מדברים הרבה יותר קטנים. א' לוקח קשה מאוד את זה שהחיים שלו לא הולכים לשום מקום ושהוא מרגיש שכל הבחירות שהוא עושה הן לכל היותר הרע במיעוטו; א' מגיב בהיסטריה כשהוא מקבל מייל מהמנחה שלו ששואל אותו כמה הוא התקדם מאז הפעם האחרונה ששוחחו ("התחזיתי לאלון חילו" לא נחשבת לתשובה לגיטימית, משום מה, וא' חולק עם תום את השתוממותו על התופעה המוזרה הזאת); וא' גם קצת מתפרק לפעמים, כשדברים שנראו לו בטוחים מאוד מתגלים כבטוחים הרבה פחות, או כשהוא מגלה שלעולם יש נטייה מצערת להתמוסס לו בין הידיים כשהוא לא שם לב, וכשהוא מבין שאין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי למנוע את זה. ויש לא' עוד לא מעט תכונות, שלא נדון בהן כאן, שהופכות אותו לבן לוויה הרבה פחות מוצלח מתום, ולכן הוא מבקר כאן כל כך מעט.

א' חולק עם תום את השתוממותו על התופעה המוזרה הזאת (אילוסטרציה)

בעולם של א' אין יותר מדי מקום לאנשים. העולם שלו הוא עולם של טקסטים, ובני אדם משמשים עבורו לכל היותר כאמצעי בדרך אל הטקסטים האלה. כשהוא כבר מצליח לפענח את המכניקה העדינה של בני האדם המעטים שאותם הוא מכניס לחייו, יש לו נטייה להתאכזב ממנה. א' אוהב לחשוף את הרובוטיקה הפשטנית שמניעה את בני האדם האלה, את המניפולטיביות שלהם ואת האנוכיות שמאפיינת אותם; א' יודע שגם הוא לוקה בדיוק באותן תכונות, אבל בדרך כלל הוא מעדיף להתעלם מכך, כי א', נוסף לכל שאר מעלותיו, הוא גם קצת אינפנטיל. וכדרכם של רבים מאלה, לפחות כשהם נעשים בגירים, הוא מעדיף להשאיר את עצמו מחוץ למגרש המשחקים, כי ככה נפגעים פחות.

נוסף לכל שאר מעלותיו, הוא גם קצת אינפנטיל (אילוסטרציה)

ובכל זאת, מדי פעם מצליחים אנשים בודדים לחדור מבעד למעטפת העננים הקודרים שבהם א' אוהב להקיף את עצמו. אחד האנשים האלה, נקרא לה ג' לצורך העניין, הייתה חברה טובה מאוד של א'. השבוע היא שלחה לא' מייל, שבו היא הגיבה לדברים שא' כתב לה יום קודם בהתקף עז של נוסטלגיה. ג' לא כל כך הבינה את הדברים של א', כי מבחינתה העובדה שהם לא דיברו במשך כמה חודשים הייתה מקרית לגמרי, בעוד שא' היה בטוח שזו תוצאה של איזה ריב טיפשי על פוליטיקה או סרט או ספר שא' אהב וג' לא (לא' יש נטייה כזאת, לריב על דברים אידיוטיים ולייחס להם חשיבות עצומה). נדמה לי ששכחתי להגיד לך משהו, כתבה ג' לא', אז תדע מעכשיו: אני תמיד חברה שלך. ברגע שהחלטתי, וזה היה מזמן, שום דבר לא יגרום לזה להיעלם. א' – אינפנטיל כבר אמרנו? – דמע קצת מהדברים האלה.

יש נטייה כזאת, לריב על דברים אידיוטיים ולייחס להם חשיבות עצומה (אילוסטרציה)

ועוד אדם שא' הכניס לא כל כך מזמן לעולם שלו, בואו נקרא לה ב' ונקווה שהיא כבר תדע לזהות את עצמה, כתבה גם היא לא' השבוע, וגם הדברים שלה נגעו ללבו במידה כזאת שהוא מצא את עצמו נוזל מול המחשב. א' וב' מגיעים מעולמות מאוד שונים, לכאורה, אבל א' אוהב קלישאות לפעמים (ויש אפילו שירים של קרן פלס שגורמים לו לבכות, במיוחד אם הראל סקעת שר אותם), אז הוא מרשה לעצמו לומר – ואל תלשינו לתום – שהמרחק בין לב אחד ונפש אחת ללב אחר ולנפש אחרת לא קשור כהוא זה למרחק בין העולמות הגשמיים שהלבבות והנפשות האלה מאכלסים.

יש אפילו שירים של קרן פלס שגורמים לא' לבכות (אילוסטרציה)

וכשא' חושב על ב' וג', ומוסיף עליהם גם את מעט האנשים היותר קבועים ואהובים שיש לו בעולם – כן, ס', אני חושב עלייך – פתאום הוא חושב לעצמו שאולי העולם קצת פחות פריך משנדמה לו, ואולי לא כל מה שמוצק חייב להתמוסס לתוך האוויר. לפעמים, בקצוות, בפינות המוכמנות ובינות לעננים, אולי גם כל מה שהתמוסס עוד יחזור ויהפוך למוצק. אולי.