הטקסט לשבוע זה הוא מסמך ההסבר של אקים (האגודה הלאומית לקימום אנשים עם מוגבלות שכלית בישראל) על מבצע "צוק איתן" (המסמך המלא נמצא כאן, בקובץ pdf; אפשר להגיע אליו גם מהעמוד הזה). הטקסט מחולק למספר תת-נושאים ומנסה לתת את כל המידע הנחוץ על מנת להבין את המתרחש בישראל בשבועות האחרונים, באופן נגיש לאנשים עם מוגבלות שכלית. נושאים אלה הם: "מבצע 'צוק איתן'"; "החמאס הוא ארגון טרור"; "רצועת עזה"; "על המבצע הצבאי 'צוק איתן'"; "איך ישראל מגנה על אזרחיה? בישראל יש 'כיפת ברזל'"; ו"מה קורה כשהחמאס יורה טיל לכיוון ישראל".

אני מבקש להדגיש כי אינני עוסק כלל בשאלה מה צריך טקסט המיועד לאנשים עם מוגבלות שכלית להכיל. אני מניח שיהיו כאלה שיטענו שטקסט כזה צריך או לא צריך לכלול מידע מסוג מסוים, אבל מבחינתי מה שחשוב הוא שניכר פה ניסיון ברור (ומבורך, לדעתי) לא לצמצם את מסגרת ההתייחסות להנחיות בסיסיות בלבד, אלא להפך: לתת מידע עשיר יחסית, מפורט ומגוון על המבצע וההקשר שלו, בשפה ובסגנון פשוטים. למעשה, המידע הנכלל במסמך של אקים אינו שונה כמעט בכלל ברמה התוכנית מהמידע המועבר על ידי הממשלה ותקשורת המיינסטרים הישראלית. ההבדלים נוגעים כמעט בלבדית למידת הפישוט הלשוני של הדברים; העובדה שהטקסט הזה זהה כמעט לחלוטין בתכניו לאלה המועברים לאוכלוסייה הכללית מאפשרת לשים לב לשתי נקודות : האחת, אפשר לראות כך את הגרסה המזוקקת, הפשוטה ביותר, של הנרטיב הישראלי הדומיננטי; השנייה, בעוד באקים מתייחסים אל הציבור שאליו הם פונים בכבוד וברצינות ומנסים לספק לו את הנרטיב הזה, דווקא הממשלה והתקשורת הן המתייחסות רוב הזמן אל הציבור שאליו הן פונות כאל אוכלוסייה מוגבלת שכלית שיש לפשט גם עבורה את המציאות לגוני שחור ולבן בלבד.

מאחר שמדובר בטקסט ארוך יחסית, אני נמנע הפעם מלהתייחס לכולו ומסתפק בשלוש נקודות חשובות לטעמי, שאפשר לתת עליהן את הדעת בטקסטים באופן כללי.

יש לפשט עבורה את המציאות לגוני שחור ולבן בלבד (אילוסטרציה)

1. מהי נקודת ההתחלה של הסיפור?

חילוקי דעות אידיאולוגיים סובבים פעמים רבות סביב השאלה הקריטית מהי נקודת המוצא הראשונית של הסיפור שאותו מספרים. נקודות התחלה שונות מאפשרות לספר את הסיפור באופן שונה לחלוטין, להציג פעולות כיוזמה או כתגובה לפעולות אחרות, וכדומה. חשוב להדגיש: לרוב האירועים בעולם החברתי אין נקודות פתיחה (או סיום) אובייקטיביות ומוחלטות שמקורן במציאות עצמה. כל נקודת פתיחה היא בחירה אידיאולוגית בעלת משמעות, ולכל נקודה כזאת יש רצף אירועים שקדם לה ובמידה מסוימת לפחות הוביל אליה. הסכסוך הישראלי-ערבי, לצורך העניין, ייראה שונה לגמרי אם נקבע שהוא התחיל בדחייה הערבית של תוכנית החלוקה ב-1947, או במאורעות תרפ"ט, או בראשית ההתנחלות היהודית בארץ ישראל במאה ה-19 (וכמובן, גם אם נצלול עמוק יותר אל ההיסטוריה). אולי הדוגמה הפשוטה ביותר לכך היא הוויכוח על הלגיטימיות של הפלות, שאם נצמצם אותו לנקודה הקריטית שלו עוסק בעצם בשאלה מהי נקודת ההתחלה של החיים בעלי המשמעות.

מהי נקודת ההתחלה של החיים בעלי המשמעות? (אילוסטרציה)

גם ל"צוק איתן" אין נקודת-אפס אובייקטיבית ובלתי ניתנת לערעור. אפשר להתחיל לספר את הסיפור עם תחילת המלחמה עצמה, אפשר להתחיל לספר אותו עם תחילת ירי הרקטות של חמאס על ישראל, אפשר להתחיל לספר אותו עם חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים, ואפשר להתחיל לספר אותו בעוד אינספור נקודות אחרות. לכל אירוע שנבחר יש הרי סדרה שלמה של אירועים שקדמה לו והובילה אליו. אבל במסמך של אקים, כמו בנרטיב הישראלי הרשמי, נקודת הפתיחה חד-משמעית לחלוטין: "בחודש יוני השנה (שנת 2014) נחטפו שלושה נערים ישראלים – נפתלי, גיל-עד ואייל".

הבחירה להתחיל את הסיפור מהנקודה הזו מציירת את כל מה שהתרחש מאוחר יותר כתגובה לרצח נפשע, ובכך מעניקה לכל הפעולות הללו לגיטימציה. אבל אפשר הרי לספר את הסיפור עם נקודות התחלה אחרות לגמרי, מאוחרות יותר או מוקדמות יותר. נרטיבים פלסטיניים רבים מתחילים את הסיפור ברצח שני הנערים הפלסטינים בביתוניא ב-15 במאי – שהרצח של שלושת הנערים הישראלים מוצג כתגובה אליו. סיפורים אחרים הולכים רחוק יותר, אל המצור המתמשך על עזה, או קרוב יותר, אל המעצרים וההריגות במסגרת מבצע "שובו אחים". בוויקיפדיה העברית, האירוע המוקדם יותר בפתיח המסכם את "צוק איתן" הוא חטיפת הנערים הישראלים; בוויקיפדיה האנגלית, האירוע הראשון המוזכר הוא המצור על עזה; בוויקיפדיה הערבית, נקודת המוצא היא רציחתו של מוחמד אבו-ח'דיר. כל בחירה כזאת מבנה סיפור אחר, ואף אחת מהן אינה נכונה אבסולוטית או חפה מאינטרסים.

אפשר להתחיל לספר אותו (אילוסטרציה; תצלום: Elians, ויקיפדיה)

2. כיצד נוצרת לכידות בסיפור?

כפי שיודע כל מי ששיחק אי-פעם משחק סיפור בהמשכים, לבני אדם יש נטייה לפרש כל רצף משפטים שהוא כטקסט קוהרנטי. עצם העובדה שהמשפטים מצויים ברצף ובסמיכות זה לזה מרמזת לנו שמדובר בטקסט עם לכידות פנימית, ועל כן נמצא דרכים לייצר את הלכידות הזאת גם כשבפועל המשפטים חוברו זה לזה באופן אקראי לחלוטין. נוסף לכך, יש כמובן גם שורה של אמצעים טקסטואליים שמייצרים עבורנו לכידות כזאת ומסמנים לנו שהמשפטים קשורים זה לזה. האמצעים הללו הם לעתים קרובות טכניים – למשל, מילים המסמנות התרחשויות עוקבות או ביטויים המסמנים קשר סיבתי – וכך נוצרים לעתים קשרים בעייתיים, שבהם נדמה לנו שאירועים קשורים זה לזה באופן שאינו בהכרח מדויק. (בעולם הפיזי, אפשר להקביל זאת להנחה שהברק גורם לרעם, מאחר שאנו רואים אותו קודם ומניחים קשר סיבתי בין אירועים סמוכים זה לזה על ציר הזמן.)

יש נטייה לפרש כל רצף משפטים שהוא כטקסט קוהרנטי (אילוסטרציה)

בטקסט של אקים, אפשר לראות כיצד הטקסט מייצר לכידות ברצף משפטים המופיע בתחילת ההסבר ל"מבצע 'צוק איתן'". רצף המשפטים הוא כדלקמן:

1. בחודש יוני השנה (שנת 2014) נחטפו שלושה נערים ישראלים – נפתלי, גיל-עד ואייל.
2. חיילי צה"ל החלו בחיפושים אחר החטופים כדי להחזיר אותם הביתה.
3. לאחר כשבועיים מיום החטיפה התברר שהנערים נרצחו על ידי טרוריסטים מהחמאס.
4. יום אחרי ההלוויות של הנערים, נחטף נער ערבי בשם מוחמד ונרצח על ידי יהודים קיצוניים.
5. בתקופה הזו התחיל החמאס לירות רקטות על יישובים בישראל.

יהודים קיצוניים (אילוסטרציה)

המשפטים כאן מייצרים לכידות באמצעים שונים: בין השאר, תוך התייחסות מקוצרת לביטויים שכבר נעשה בהם שימוש ("החטופים" המיודע במשפט 2 מחליף את "שלושה נערים ישראלים" במשפט 1, ובמשפטים 3 ו-4 ההתייחסות היא אל "הנערים"), ותוך בניית רצף זמנים שבו אירוע אחד מוצג כמתרחש אחרי הקודם לו ולכן נוצר קשר סיבתי ביניהם (למשל, החיילים מתחילים בחיפושים במשפט 2 בעקבות החטיפה במשפט 1). לאור זאת, מעניין לשים לב לכך שהאירוע במשפט 4 מוצג כתולדה ישירה של האירועים 3-1 ("יום אחרי ההלוויות של הנערים, נחטף נער ערבי"...) האירוע הזה אינו מוצג אמנם כלגיטימי, אבל יש נסיבות ברורות שהובילו אליו ולכן הוא נראה הגיוני בתוך הרצף של הטקסט; לעומת זאת, מאחר שהאירוע הפותח, כאמור, הוא רצח שלושת הנערים, הרי שאירוע זה נותר מבודד ולא קשור לכלום. לא קשה לדמיין כיצד הטקסט היה משתנה אילו היו מוסיפים אמצעי כלשהו לייצור לכידות לפני המשפט הזה. זאת ועוד: רוצחיהם של הנערים הישראלים הם "טרוריסטים מהחמאס"; לעומתם, רוצחי הנער הפלסטיני הם "יהודים קיצוניים".

מעניין במיוחד המשפט האחרון, שנראה תלוש למדי: "בתקופה הזו התחיל חמאס לירות רקטות על יישובים בישראל". אין כאן "לאחר" או "יום אחרי", כמו במשפטים הקודמים, אלא רק תיאור כללי של "תקופה". למעשה, רק הרצף הטקסטואלי מייצר את הרושם כאילו מדובר, אולי, בתגובה לרצח הנער הפלסטיני. אבל ירי הרקטות החל הרי הרבה לפני הרצח של אבו-ח'דיר – אז מה גרם לו? בנקודה הזו הטקסט נותר סתום כמעט לחלוטין.

מוצג אמנם כלגיטימי, אבל יש נסיבות ברורות שהובילו אליו (אילוסטרציה)

3. אילו אירועים מושמטים מהסיפור?

 וזו בדיוק הנקודה שבה אנו מגיעים למאפיין המעניין ביותר, אולי, של הטקסט: מה שאין בו. קשה מאוד, כמובן, לנתח טקסט שאינו קיים, ותמיד אפשר לטעון שטקסט מסוים חסר מידע משמעותי וחשוב. ועם זאת, יש השמטות שלא קשה לזהות אותן כמניפולטיביות, לבטח אם הן עקביות ושיטתיות לחלוטין. הטקסט של אקים רצוף השמטות כאלה. כך, למשל, רק במשפטים שהתייחסתי אליהם עד כה: (1) אין, כאמור, כל היסטוריה לפני חטיפת שלושת הנערים היהודים; (2) אין כל הסבר מה כללו חיפושי צה"ל אחרי החטופים – בין השאר, מעצרים המוניים של מאות פלסטינים, בעיקר אנשי חמאס; הרג של שישה פלסטינים לפחות, כולל נער בן 13, ופציעה של יותר ממאה נוספים; עוצר שהוטל על מאות אלפי פלסטינים; ועוד; (3) אין כל התייחסות לחילוקי הדעות גם בתוך מערכת הביטחון הישראלית סביב אחריותו של החמאס לרצח הנערים, ובמקום זאת מוצגת רק הגרסה הקובעת שהחמאס אחראי בוודאות לרצח.

אין כל הסבר (אילוסטרציה)

המשך הטקסט מתקדם באותו קו. לצד תיאור מפורט של פעולות המכוונות נגד ישראל ("טרור הוא פעילות אלימה כלפי אזרחים", "החמאס יורה את הרקטות מרצועת עזה לעבר יישובים בישראל", "המטרה של המנהרות היא כניסה של מחבלים לשטח של מדינת ישראל כדי לפגוע באזרחים ובחיילים"), אין כל התייחסות למה שצה"ל ומדינת ישראל עושים ברצועת עזה. "מבצע 'צוק איתן'... התחיל בעקבות ירי רקטות של החמאס מרצועת עזה לכיוון ישראל", ובמסגרתו "כוחות של צה"ל פעלו ברצועת עזה נגד החמאס מהאוויר", "צה"ל הרחיב את הפעילות הצבאית לפעילות קרקעית", ו"חיילים של צה"ל וטנקים נכנסו לרצועת עזה כדי להרוס את מחסני הטילים ואת המנהרות שחפרו החמאס". הפעילות הזאת סטרילית לחלוטין: אין בה אפילו אדם אחד שנפגע: אין בה אפילו כוונה לפגוע באף אדם, לא מחבל ולא אזרח. גם הפגיעות בצד הישראלי, אגב, מושמטות ברובן מן הטקסט: אין הרוגים ישראלים, לא חיילים ולא אזרחים, אלא רק רמיזות לכך. נראה שמהבחינה הזאת יש כאן גם ניסיון להגן על הקוראים, לא להעמיס עליהם מידע קשה מדי; אבל מהצד הישראלי אין גם כל כוונה לפגוע באיש. זו פעולה כירורגית לחלוטין נגד מנהרות ומחסני טילים. איש לא נפגע בה. השילוב בין האמצעים ליצירת לכידות לבין ההשמטות יוצר טקסט שבו פעולותיו של צד אחד, ישראל, הן תמיד תגובה לאלימות של הצד השני, ואילו פעולותיו של הצד האחר, חמאס, הן אלימות שרירותית וחסרת הסבר.

מהצד הישראלי אין גם כל כוונה לפגוע באיש (אילוסטרציה)

וכדאי אולי לומר כמה מילים גם על עוד השמטה אחת כזאת. בטקסט המתאר את "רצועת עזה" נכתב כך:

(1)   רצועת עזה היא שטח בדרום ארץ ישראל הנמצא על חוף הים התיכון.

(2)   רצועת עזה נמצאת בין השטח של מדינת ישראל לבין השטח של מצרים.

(3)   התושבים ברצועת עזה הם פלסטינים.

(4)   ארגון החמאס שולט ברצועת עזה.

שטח בדרום ארץ ישראל הנמצא על חוף הים התיכון
(אילוסטרציה; צילום: activestills)

ועתה, ילדים, מה אתם יכולים להבין מהטקסט הנ"ל? מדוע התושבים הפלסטינים של רצועת עזה תוקפים את ישראל? והלוא הם חיים להם בנחת בשטח בדרום ארץ ישראל, על חופיו השלווים של הים התיכון, בין ישראל למצרים, ואין מצור, ואין כיבוש ומעולם לא היה, ואין סיבה לשום דבר. הקטע הזה מצטרף ללוגיקה של הטקסט כולו ומייצר את אותו היגיון של קומיקס המאפיין את החשיבה שלנו באופן כללי: יש טובים ויש רעים, הטובים הם טובים כי הם נלחמים ברעים, והרעים הם רעים – ובכן, סתם, כי הם רעים. זה מין אופי כזה, חסר הקשר, חסר הסבר, חסר היגיון. התושבים ברצועת עזה הם פלסטינים והם יורים עלינו רקטות וחופרים מנהרות כדי להרוג אותנו וזה כל מה שצריך לדעת.

חופיו השלווים של הים התיכון (אילוסטרציה; תמונה: עמיר שיבי)

זה הסיפור שהטקסט של אקים מספר: סיפור עם נקודת התחלה ברורה, עם טובים ורעים, עם צד אחד שמגיב באופן הגיוני וכל פעולותיו הן תוצאה ישירה של פעולות שקדמו להן, וצד אחר שכל פעולותיו שרירותיות ואלימות; סיפור שהלוגיקה הפנימית שלו לכידה ועם זאת שבירה להפליא, כי הבנתו של הסיפור מבוססת על התעלמות משלל ההיעדרויות הזועקות שבתוכו: סיפור שיש בו נפגעים רק בצד אחד, ואין לו היסטוריה, ואין לו הקשר, ויש בו רק מארג של פיסות מציאות שהוטלאו יחדיו בגסות כדי לייצר מה שמנסה להתחזות לנרטיב קוהרנטי, ושרק מתוך מוגבלות רצונית או בלתי-רצונית ניתן לחשוב עליה כעל תיאור של מציאות אמיתית כלשהי.

נוח כמובן לפטור את הטקסט הזה כמשהו שיוּצר לצרכים ספציפיים, עבור אוכלוסייה מסוימת; נוח להאמין שהמורכבויות הועלמו מתוכו באופן זהיר ומכוון; למעשה, זה אפילו נכון. אלא שביומיום, האוכלוסייה המיוחדת הזאת היא אנחנו, ומטליאי המציאות הם אלה שאותם אנו מסמיכים לספר את הסיפור שלנו: בין אם כמנהיגים, בין אם כעיתונאים.