"האחות הקטנה" היא תוכנית נלווית ל"האח הגדול" המשודרת בערוץ ביפ, שבה קבוצת אורחים דנה עם המנחה הקבועה, אפרת אברמוב, בהתרחשויות האחרונות בבית "האח". השבוע הגיעו לאחת התוכניות שלושה מהמשתתפים הציוריים ביותר של עונות "האח הגדול" עד היום כדי לדון בעונה הנוכחית. מדובר ביוסי בובליל, כוכב העונה הראשונה של "האח", במנחם בן, כוכב עונת הסלבס, ובמעיין חודדה, שהודחה זמן קצר אחרי תחילת העונה הנוכחית. השיחה המצוטטת להלן היא תמלול מדויק ככל האפשר של חלקים מהשיחה שהתנהלה בתוכנית בנוגע למתמודדת הערבייה ב"האח הגדול", פותנה ג'אבר:

אפרת אברמוב: פותנה לא הדיחה את איילה כי היא לא אוהבת אותה, פותנה הדיחה את איילה רק כי היא לא סובלת אותה, שזה דבר אחר לגמרי, שצריך לעשות סדר שם.

מעיין חודדה: תקשיבי, פותנה יצאה על הפנים.

אברמוב: מה, מה קורה עם פותנה?

חודדה: דפקה לעצמה את כל המשחק. היא מצטדקת, היא דו-פרצופית, היא יש לה פיצול אישיות כבד מאוד.

אברמוב: יוסי, אתה עובד עם ערבים.

חודדה: וגם שמתי לב...

אברמוב: כן?

חודדה: שהיא קצת דומה לעכבר.

אברמוב: אוקיי, עם הטיעון הענייני הזה אנחנו...

יוסי בובליל: לא, אני לא חושב... אני לא חושב עכבר. או חתולה או מיאו. משהו כזה.

חודדה: עכבר, עכבר, עם האף.

היא דומה קצת לעכבר (אילוסטרציה)

נעצור לרגע את הדיאלוג בשלב הזה, לפני שנמשיך. נעזוב לרגע בצד את דימוי העכבר, שאינני חושב שיש לייחס לו משמעויות רבות מדי. המשפט המעניין בדיאלוג עד כה, בעיניי, הוא דווקא התערבותה של המנחה אפרת אברמוב אחרי שמעיין חודדה האשימה את פותנה בדו-פרצופיות. כל מי שראה אי פעם את "האח" יודע שאין דרך להתחמק באופן מוחלט מהאשמות כאלה בתוכנית. הדיירים בבית נדרשים להעמיד כל שבוע שני דיירים אחרים להדחה, ובמקביל לנהל איתם חיים משותפים, כך שחוץ מבמקרים שבהם מתקיימת עוינות מובהקת וגלויה בין דיירים מסוימים, מידה מסוימת של צביעות היא כמעט הכרחית והופכת לא אחת למוקד של מתיחויות ומאבקים פנימיים. אצל חלק מהדיירים הנטייה הזאת נתפסת בסך הכל כתכונה אישיותית שלילית. אבל אצל פותנה היא מיתרגמת מיד למשהו ייצוגי הרבה יותר. זה נכון במידה מסוימת לגבי כל דייר שנכנס לבית כדי "לייצג" אוכלוסייה שלמה (ההומו, הטרנסג'נדרית, השרלילה וכו'), אבל דומה שבנוגע לערבים זה בולט וקיצוני במיוחד: כי ככל שהמיעוט מודר יותר, מי שבא מתוכו נחשב למייצג מובהק וכוללני יותר. פותנה, לפיכך, אינה מייצגת רק את עצמה, את אוהדי הפועל תל אביב או את בעלי החומוסיות במדינה, אלא את כל הפלסטינים אזרחי ישראל. לכן ההסבר להתנהגותה אינו פסיכולוגי אלא סוציולוגי. ולשם קבלת ההסבר הזה, נדרשת אפוא חוות דעתו המקצועית של הסוציולוג והמזרחן הנודע יוסי בובליל, שאליו פונה אברמוב בהצהרה "יוסי, אתה עובד עם ערבים", על מנת שיעשיר את הצופים בנוגע לתכונות האופי האופייניות לעם זה. למרבה הצער, מעיין חודדה הייתה להוטה כל כך להשוות את פותנה לעכבר, שהיא לא אפשרה לאברמוב ולבובליל להמשיך את הניתוח הסוציולוגי המעמיק.

ההסבר להתנהגותה אינו פסיכולוגי אלא סוציולוגי (אילוסטרציה)

נמשיך קצת הלאה, לחלק אחר בשיחה, העוסק גם הוא בפותנה:

מנחם בן: אני קודם כל... אני קודם כל, למרות כל ההשמצות... למרות כל ההשמצות, אני בעד פותנה. אבל מעיין, אני רוצה לשאול אותך שאלה פשוטה.

חודדה: אתה בעד... בעד פותנה?

בן: אני בעד... אני בעד פותנה, כן.

אברמוב: הוא תמיד חייב...

חודדה: אז האס-אם-אס היחיד זה ממך ומעדנה.

בן: אוקיי. ראיתי... אוקיי, ראיתי את הילדים שלה, ילדים ישראליים מקסימים, תל-אביבים.

בובליל: מה קשור עכשיו לילדים שלה?

בן: מדברים... לי חשוב שבנים של ערבייה מדברים עברית מושלמת.

בובליל: מה קשור, שמע... אנחנו...

חודדה: למה? למה? חסרים יהודים שמדברים עברית מושלמת?

בן: לא... לא... זה לא שייך...

חודדה: למה?

בן: אז אני מסביר לך, כי בעיניי חשוב מאוד שערבים ידברו עברית בלי מבטא זר.

חודדה: למה? כדי ש... שיבלבלו את היהודים?

בן: כדי שהם יהיו... בדיוק... כדי שהם יהיו חלק מאיתנו באופן מושלם.

חודדה: למה?

בן: בואי, זה תוכנית צחוק, לא נדבר ברצינות. ברצינות, זה הדבר הכי חשוב שיכול לקרות לנו, שערבים ידברו עברית כמו הילדים של פותנה. לכן אני בעדה באופן מושלם.

חשוב מאוד שערבים ידברו עברית בלי מבטא זר (אילוסטרציה)

הבה ניקח פאוזה נוספת, למנוחה, ונפרק עוד כמה נקודות קטנות בשיחה. נתחיל דווקא בנקודה הקטנה יותר, הערתה של חודדה כי "האס-אם-אס היחיד [לפותנה] זה ממך ומעדנה". עדנה, למי שאינו בקי ברזי "האח", היא הדיירת לשעבר בבית שנודעה כפעילה במחסום ווטש ונכנסה לעימותים תכופים עם דיירים אחרים על רקע עמדותיה השמאליות. היא ופותנה – וחודדה, שעל פי עדותה צופה בתוכנית באדיקות, ודאי יודעת זאת – לא הסתדרו ביניהן כלל. היו לכך סיבות שונות, רובן ככולן כאלה הנוגעות לתכונות אופי דומות מדי שיצרו חיכוכים. אבל עבור חודדה ודומיה, הממד האישי אינו קיים כאשר מדובר בערבים ובשמאלנים. שמאלנים הם בוגדים אוהבי ערבים, ועל כן ברור כי הם מסמסים לפותנה מעצם היותה ערבייה. חודדה ודומיה לא ייתנו למציאות שהם רואים לנגד עיניהם להפריע להם. הם לא יאפשרו לערבים, או לשמאלנים, להיות שום דבר מעבר לקריקטורה הפלקטית שהם יצרו במוחם. אז מה אם פותנה מתרחקת מכל דיון פוליטי כמו מאש, אז מה אם עדנה לא חיבבה אותה גם בשל העובדה הזאת. חודדה הרי מכירה ערבים ושמאלנים (אולי היא אפילו עובדת איתם!), ולכן היא יודעת בדיוק למי מסמסת עדנה.

שום דבר מעבר לקריקטורה פלקטית (אילוסטרציה)

וכעת נמשיך לעימות המעניין יותר בין מנחם בן לחודדה. בן, כך מתברר, הוא דווקא בעד פותנה, ויש לו סיבות לכך: הילדים שלה הם "ילדים ישראליים מקסימים, תל אביבים": שלושה תארים מפתיעים, החושפים את כל הציפיות שיש לבן ולדומיו מפלסטינים אזרחי ישראל (שהרי אחרת לא היה שום צורך לציין את הדברים). הילדים הם גם "ישראליים" (פותנה וילדיה הם אזרחי המדינה, כך שניתן היה לחשוב שהדבר יהיה מובן מאליו; שימו לב גם לי' הכפולה, ההופכת את הילדים ל"ישראליים" – כלומר, בעלי תכונות של ישראלים – ולא ל"ישראלים" ממש), גם "מקסימים" (בניגוד לרוב הערבים המעצבנים) וגם "תל אביבים" (כמה מוזר ומשונה, והלוא חשבנו שכל הערבים גרים בכפרים, או לכל היותר באום אל פחם). ומה הופך אותם לכל הדברים האלה? העובדה שהם "בנים של ערבייה שמדברים עברית מושלמת", "בלי מבטא זר", וכך הם יכולים להיות "חלק מאיתנו באופן מושלם". שימו לב לשימוש של בן בגוף ראשון רבים: "הם יהיו חלק מאיתנו"; "הדבר הכי חשוב שיכול לקרות לנו".

מקסימים, בניגוד לרוב הערבים המעצבנים (אילוסטרציה)

אבל את חודדה דווקא האסימילציה הזאת מפחידה, כי כך מתעורר החשש שהערבים "יבלבלו את היהודים". שימו לב לטווח הדעות שמייצג הוויכוח הזה. הסמן הליברלי שלו – ובאמת שזו הפעם היחידה שבה אפשר יהיה להאשים את מנחם בן בהיותו הסמן הליברלי של משהו – מוכן להיות "בעד" הערבים בתנאי שהם ישילו מעליהם באופן מוחלט את זהותם הלאומית וייטמעו לחלוטין בקבוצת הרוב. וזו לא תהיה היטמעות שיש בה יחסים שוויוניים, או הפריה הדדית, או ביטוי של רב-תרבותיות, או בכלל נכונות להכיר במאפיין כלשהו של זהותם הלאומית השונה. לא, בן מוכן לקבל את הערבים רק כ"חלק מאיתנו באופן מושלם" ורק אם הם ידברו "עברית מושלמת" בלי מבטא "זר" (שעבורם אינו "זר" כלל, וגם במדינת ישראל, ראוי להזכיר, ערבית היא שפה רשמית מוכרת). על מנת להתקבל, הערבים חייבים להיבלע ולהיעלם. אבל דווקא האפשרות הזאת היא שמעוררת את הפחד הקמאי של חודדה כי הערבים "יבלבלו את היהודים". עבורה, הערבים צריכים להישאר שונים וקלים לזיהוי, משום שדווקא היטמעותם היא המסוכנת: אם מאחר שהם יזהמו את הגזע היהודי, ואם מאחר שהם יצליחו "לבלבל" אותנו, לנצל את חוסר יכולתנו להבדיל בינינו לבינם על מנת לפגוע בנו. החשש של חודדה מבלבול מבטא בו בזמן גם את הפחד מהתבוללות וגם את הפחד מטרור. זו אינה גזענות במסווה ליברלי, כמו אצל בן, אלא גזענות גלויה לחלוטין.

הערבים צריכים להישאר שונים וקלים לזיהוי (אילוסטרציה)

וכאילו כדי להמחיש את הפחד האחרון הזה מטרור באופן מושלם, הבה נעבור להמשך השיחה, שבו דנים המשתתפים דווקא בדו-פרצופיותה של איילה, עד שפתאום גם פותנה נכנסת לתמונה:

בן: השאלה היא פשוט למה הבנות... הרבה בנות עוינות את איילה? למשל, לא ברור למה אפרת עוינת את...

חודדה: אני אגיד לך למה.

אברמוב: לא, זה לא קשור לבולבולון.

בן: או, תגידי למה.

חודדה: אני אגיד... אני אספר לך למה.

בן: נו, תספרי לי, תספרי לי.

חודדה: למשל, לדוגמה, אני, למה אני עוינת את איילה.

בן: נכון.

חודדה: לא חס וחלילה בגלל הזוגיות הזאת או בגלל משהו. אני... אני כשהייתי בתוך הבית מאוד אהבתי את איילה.

בן: אוקיי.

חודדה: כל הזמן הייתי מחמיאה לה, כי בעיניי היא באמת כוסית-על ומקסימה והכל.

בן: וראית אותה מקרוב?

חודדה: וראיתי אותה מקרוב.

בן: אוקיי.

חודדה: והיא הרבה יותר כוסית מב... בטלוויזיה.

בן: אה, אז זה מעניין. אוקיי.

חודדה: אני מה שכאב לי זה אחרי שיצאתי, אני גיליתי עליה המון דברים, כמו שעכשיו גיליתם על פותנה. מה זה גיליתם? אנשים בחוץ עכשיו גילו על פותנה את הפרצוף השני שלה, וקצת ירד להם ממנה.

בן: איזה פרצוף? היא בסך הכל העמידה להדחה את איילה. איזה פרצוף, מה היא עשתה?

חודדה: לא, לא, לא, לא, לא. זה לא אותו דבר, מנוש.

אברמוב: לא... איילה... יש בה משהו של אחד בלב ואחד בפה. איילה היא... [נראה שאברמוב מתבלבלת בשם. היא מדברת כאן על פותנה, לא על איילה.]

בובליל: מנחם, אתה יותר מדי ילד טוב.

חודדה: בדיוק, היא הלכה, שיחקה אותה החברה הכי טובה של איילה והעמידה אותה להדחה.

אברמוב: יוסי, בוא תסביר למנחם...

בובליל: מנחם יותר מדי ילד טוב. הוא משחק אותה... אתה משחק אותה או שאתה ילד טוב באמת?

חודדה: וזה צביעות. זה צביעות.

בן: לא לא, אני ברצינות לא מבין.

בובליל: מה, אני אנשק אותך ואדקור אותך גם? לא הולך ביחד!

אני אנשק אותך ואדקור אותך גם? (אילוסטרציה)

יוסי בובליל עובד עם ערבים, והוא יודע מה הם מסוגלים לעשות. איילה – הסובלת בעצמה מסטריאוטיפים מגדריים שונים (וגם מנצלת אותם לטובתה) – יכולה להיות שקרנית, צבועה ודו-פרצופית. היא יכולה לפגוע, להסית, לשקר. אבל פותנה היא ערבייה, ולכן טווח ההתנהגויות הדו-פרצופיות שלה רחב יותר ונע בין "לנשק" ו"לדקור": מצד אחד היא חמה ולבבית ומכניסת אורחים כמו שהערבים יודעים להיות, אבל מצד שני היא דוקרת את אורחיה בגב כשהם לא שמים לב. ודפוס ההתנהגות הזה של ערבים הרי מוכר כל כך, שבובליל מתקשה להאמין שבן אינו מכיר אותו. לכן הוא תוהה אם בן הוא "ילד טוב באמת" (כלומר, תמים כמו היהודים בעלי הכוונות הטובות שאינם רואים שכל הערבים בוגדניים) או רק "משחק אותה" כדי לעורר פרובוקציה, כי הרי לא ייתכן שהוא אינו מודע לאופיים האמיתי של הערבים.

היא דוקרת את אורחיה בגב כשהם לא שמים לב (אילוסטרציה)

דיאלוג אחד קצר, בן כחמש דקות בסך הכל, וכמה אוצרות אפשר למצוא בו. הוא לא מייצג בהכרח שום דבר גדול ממנו עצמו, ובכל זאת, כמה הוא מרתק.