"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"
|
| 11/2008
וואו, התגעגעתי.
אל תשלו את עצמכם אני לא יודעת עד כמה חזרתי לפה או שלא.
כרגע אני לא יודעת כלום.
קשה לי, קשה לי להתאמץ בשביל אחרים ולא לקבל כלום בתמורה אולי עם תוספת של ההיפך.
אני באמת משתדלת להוציא מעצמי כמה שיותר.
כל כך רציתי אז אחרי היום ההוא פשוט לשים ת'ראש במקום נוח, ולעצום את העיניים ולהרגיש אותו לידי.
לא הייתי צריכה הרבה בשביל שיהיה קצת טוב.
במקום זה קיבלתי התבכיינויות חוזרות מאותו המקות בפעם ה-1000. איך אני אמרוה להתמודד עם זה?
בהתחלה שתקתי. אח"כ כבר לא יכולתי והייתי חייבת לנסות שוב להראות עד כמה שזה לא נכון, ושוב בנסיון אחר נסיון כושלים..איכשהו הצלחתי אבל אז כבר לי אישית נגמר הכוח והאמונה בעיקר.
עכשיו אחרי הניתוק הצורם, שוב חוזרת אלי המועקה של פשוט אין כוח.
והפעם אני גם לא יעשה כלום, אולי עכשיו בפעם השלישית לפחות עוברת לי בראש המחשבה של להתקשר או לשלוח הודעה...אבל לא. לא עושה את זה הפעם. עם כל הפעמים שאני סבלתי תמיד וויתרתי, הפעם זה לא הולך לקרות שיתאמץ קצת בשבילי אם אני כל כך חשובה לו.
בכל פעם הוא זה שמתרחק ואני מחזירה אותו, בכל פעם שקורה משהו ולו יש חשדוד אני זאת שגורמת לו להאמין ומחזירה אליו את התקווה...אין לי כוח ונגמר קצת החשק מלעשות את זה...
לא רוצה להיות המטרה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: