"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"

מחר...

אני יתעורר למשמע ציפצוף ההודעה הכפול. אפתח את עניי ובלי לחשוב עוד מהשינה אקפוץ ליד השולחן.

אתבלבל בכפתורים ואחרי שניות ספורות אפתח את ההודעה...

"אני חוזר הבייתה, לובלו טיבה." יהיה כתוב.

בשניות הראשונות תוך כדי התעוששות מהשינה אני יקפץ כמה פעמים מאושר..

אכתוב לו שאני מתה עליו ושאני מחכה לו בבית כדי לתת לו את החיבוק הכי חם שיש לי.

אצא מהחדר ויתחיל יום שונה משאר השבוע, בניגוד לשאר הימים הוא יהיה מלא חיים.. בציפייה שהשעתיים הבאות יעברו במהירה.

יקרה להיפך, במיוחד השחצי שעה האחרונה יהיו כמו 3 שעות ארוכות..

אני יעביר את זה איכשהו, ואז אני יצא מהבית בחצי ריצה, יקפוץ בכל קומה את המדרגה-שניים האחרונות.

ירוץ החוצה אל זרועותיו.

תוך כדי החיבוק החזק אתרגל שוב לחום גופו הממכר ולא יפסיק לחייך את החיוך הענק הזה.

אגיד לו כמה שאני אוהבת אותו וכמה שחיקיתי לו, ופשוט לא יעזוב אותו ב-10 דקות הראשונות אפילו לא לרגע.

שום דבר לא מעניין אותי.

החייל שלי חוזר מחר.

ושהעולם יתהפך.