"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"

אני לא יכולה יותר זה נהיה יותר ויותר גרוע בכל יום.

חשבתי שאחרי זמן מה זה ירגע, אני יתרגל..להיפך.

היום קרה לפחות 3 פעמים שעצמתי את עיניים לכמה דקות ופשוט דימיינתי את הידיים על גבי, מחבקות ומצמידות אותי אליו..יכולתי להישבע שעוד שניה והייתי באמת מרגישה את הבטן הזו..דמיינתי את אצבעותי מועברות מעלה ומטה כמו תמיד, ואת הרגישות שלו באותם רגעים. דמיינתי את השפתיים שלי משוטטות על לחייו וצווארו.. באותם רגעים לא רק תחושת הרצון הייתה חזקה, אלא פשוט הייתי זקוקה לזה פיזית אולי..פשוט מעבר לרצון העז, אני פשוט זקוקה נואשות אפשר לומר למגע של ידיו החמימות, לריח..ותחושה של להרגיש אותו כל כך קרוב אלי, לחוש את החיבוק ששובה אותי כל פעם מחדש, את החיבוק החם והמגן שלו. הרי כשהוא מחבק אותי ככה אני מרגישה ששום דבר בעולם הזה לא יוכל לגעת בי, שהוא תמיד יהיה שם לידי ושאני רק שלו.

מחר הוא חוזר.

אני לא מאמינה אני בכל מובן המילה מרגישה שעבר מינימום חודש ארוך [5 ימים עלובים].

אפילו בתקופה של המחלה לא הרגשתי את הימים ארוכים כל כך.

זהו מחר...מחר בשעה הזאת אנחנו נשכב בחיבוק על מיטה שלו, מרגישים את החום אחד של השני והופכים לאחד. מחר אני רואה את האהוב שלי. בא לי לקפוץ מאושר!#^%%$#@$##$#@!!