"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"

כל כך התאמצתי להעביר לכם שצריך לחיות את החיים כמו שצריך.

ואיפה אני עכשיו? בדיוק בתחתית ההיא.

טוב, אם להסתכל עלי מהצד..תופתעו לגלות שאין מאושרת ממני.

גם עכשיו כשאני חושבת גאד, על מה כבר יש לי להתבכיין ככה, פשוט אין לי זכות.

אבל איכשהו המוח נותן את ההוראה אבל שאר הגוף לא ממש מבצע.

מה יהיה?

חסרים לי דברים בסיסיים שאני בעצמי הרחקתי.

אין איך לקרב בחזרה, נקודה.

נשארו עוד 3 בגרויות אחרונות..ואז?

אחרי 12 שנה לא יחזור ולא יהיה מה שנקרא בצפר.

זה פשוט לא נתפס. יותר ממחצית החיים שלי אני נמצאת בתוך שיגרה שכזאת, מערכת חינוך נו...

עכשיו סתם מחכה לי ה-סיוט של החיים שלי.

צבא.

מילה קצרצרה לסיוט כה ארוך.

אני אפילו לא מתחילה לפהחד, נמאס לי.

אוקיי לא מתים מיזה, אז נסתדר איכשהו. או שלא. למי "אכפת"?!

בכל מקרה זה יותר קרוב ממה שאני מתארת לעצמי. ב-20 ליולי.

בקיצור? החיים חרא. נסו לשרוד איכשהו :).