אני אחרי טירונות אכזרית של חודש...מתפוצצת מכאב בכל יום שעובר...
יש לי לעבור קורס של חודשים בתנאים דומים ובא לי רק שהאדמה תבלע אותי. הכל רק לא לחזור לזה.
למה זה מגיע לי? אני מרגישה שמאז שהגעתי לשם נהרסו לי החיים...
"בחיים לא הרגשתי כל כך לבד. אני רק רוצה שכל זה יגמר..לא משנה לי איך אם זה פשוט שיסתדר או במוות לא מתוכנן... אני לא מסוגלת יותר! כמה בן אדם יכול להעמיס על עצמו? אני סובלת וסובלת ובדיוק כשאני מקווה שזה הולך להגמר ושלפחות קצת טוב יבוא זה מתנפץ לי בפנים במכה. בכל פעם כשטיפה מתחיל להסתדר נהיה משהו שמכביד אפילו יותר. הדבר היחיד שאני צריכה עכשיו זה לשמוע ו להרגיש שהוא אוהב אותי למרות שבתאחלס זה יעזור רק לרגע. אני רק רוצה להרגיש את החום שלו, שיחבק אותי הכי חק שאפשר ולא יעזוב.. אבל זהו ז שאני סמרטוט רצפה ישן זה ידוע אבל ביומיים האחרונים הספקתי לדרוך אפילו על עצמי. אני הולכת עם דמעות בעיניים ורק מבקשת להעלם בכל דרך שהיא מצידי בהכי כואבת, כי יותר כאב ממה שאני מרגישה עכשיו..אין. בבקשה שיגמר..בבקשה..אני לא עומדת בזה יותר..."
כרגע יש לי משאלה אחת..למות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: