עכשיו לפחות אני מבינה הרבה דברים שלא שמתי לב אליהם..(חסרי משמעות, אבל למי אכפת).
העובדה שאני צריכה שיהיה מאחורי משהו, כלומר אני מוכנה לסבול ולסבול אבל רק מהידיעה שמקסימום תמיד אוכל להשען על המשהו הזה..גם אם זה לשניה.
אני מניחה שזה תלוי גם בקטע של הנוחות.
לא היה לי טוב איתו כמו שבאמת הכרחתי את עצמי לחשוב. למה עשיתי את זה? כי זה נוח מאוד.
זה נוח כשיש מישהו שאתה יכול להתלונן בפניו מתי שיבוא לך, נוח כשיש מישהו שתמיד יעודד, נוח שיגיד לך שאת יפה מתי שיזדמן לך..פשוט נוח.
בגלל זה לא התאמצתי לחשוב אפילו טיפה מעבר. ככה אני לצערי..
גם כן זה...נורא קל להתלונן על עצמך ולשנוא את עצמך. כל דבר ניתן לשינוי בעולם הזה, כולל אופי של בן אדם. אז במקום להמשיך לשנוא את עצמי אני יכולה לקום ולהתחיל לעשות עם זה משהו..אבל למה?! זה נוח להשאיר הכל ככה ורק להתלונן. אז זה מה שעושים.
גלגל חוזר שכזה...
עצוב.
הוא שאל מה יעשה לי טוב חוץ מהקטע של הבסיס.
חשבתי.
והגעתי למסקנה שהדבר היחיד הוא להחזיר את התקופה שהייתה. איתו. פאק.
ואם לא אז לפחות לגרום לו לראות אותי מאושרת אם מישהו אחר, להראות לו שאני לא צריכה אותו, שהוא כלום מבחינתי. פשוט לגרום לו להבין עד כמה טיפש הוא היה ולהתחרט. לעשות הכל בשביל לחזור. ואז בחיוך אכזרי מעט אני יענה לו "אתה..את הרכבת שלך כבר פספסת" וללכת.
עד כמה שזה לא יהיה פתטי, עלוב, ואידיוטי. כן. זה הדבר שאני הכי רוצה.
אבל אני צריכה להתחיל בזה..שלא לחשוב עליו לפחות. מאוד קשה לצערי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: