"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"

אני לא מצליחה להפטר מהחלומות.

אני לא מצליחה להפסיק להזכר.

ועם כל הכוחות שאני מוציאה על זה, אנשים, מקומות, ריחות לא נותנים לי לשכוח.

הלוואי והייתי יכולה לגור זמן מה במקום רחוק, הרחק מכל האנשים שדואגים להזכיר לי, מקום בלי אהבה.

אני באמת צריכה את זה.

"רחוק מהעין רחוק מהלב" זה הדבר היחיד שאני מבקשת שיתממש. וזה לא יקרה בעתיד הקרוב.

ההתמודדות  האמיתית והכי קשה זה לא מעצם העובדה שזה קרה. אלא מה שחשים אחר כך. להזכר ולהתעלם.

לסלוח לעצמך. ובשלב הסופי להשאיר את זה כל כך רחוק מאחוריך שהתת מודע אפילו לא יעיז להתלונן.

לאט לאט אני למדתי לחיות כאן מחדש, עם אותה שנאה..אבל עם פחות מחשבה על זה.

כרגע אם ה"סיוטים" יעלמו. באמת שאני ירגיש טוב.

אבל בינתיים אני לא מצליחה לזוז. זה עדיין מלופף סביבי חזק מידי, למרות כל מה שאני אומרת.

רק מנסה להתמודד ולשכוח.

אני לא מאחלת משהו כזה בחיים לאף אחד. כי בין הדברים הכי נוראים שיכולים לקרות למישהו.

זה פשוט לאבד את טעם החיים.

"כל כך עצוב שכבר לא חשוב לבכות".