"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"

אני לא מאמינה שהתחברתי להצגה הזו.

ההצגה הייתה הצגת יחיד על מישהי שאנסו אותה.

לא, לא אנסו אותי. חס וחלילה.

 אבל כשהיא סיפרה על מצבה אחרי המקרה, פשוט הרגשתי שאני זו שמספרת את זה.

לשנוא הכל ואת כולם, החל מחברים דרך גברים בכללי ועד לעצמך.

הסתגרות.

טייס אוטומטי בזמני "הצורך" וביזבוז שאר שעות הפנאי בשינה. רק כדי לברוח מהמציאות.

או בפשטות איבוד הרצון לחיות.

יצאתי מהעולם הזה אבל לא עד הסוף מסתבר.

אני מרגישה אותו הדבר בדיוק רק לא נותנת לזה לסחוף אותי, למדתי לשלוט רוב הזמן במחשבות שלי.

לא שמתי לב שזה באמת עובד, אף פעם הרי לא האמנתי לזה.

אני עדיין מעדיפה פשוט לא להיות כאן. אבל מסתבר שאף אחד לא שואל אותי.

החיים האלה ארורים ואני מקנאה בכל מי שחיי אותם ומאושר.

גם אני הייתי שם תקופה, ואני מתגעגעת לזה.

אני לא יכולה להגיד שנהנתי בה בעיניים עצומות בלי לסבול. להיפך.

אבל בסופו של דבר הייתי מאושרת, אמרתי תודה שאני קיימת. קמתי בחיוך כל בוקר בידיעה שיש לי מישהו שלא יוכל לחיות בלעדי, שמחכה לשיחה שלי ברגע שאתעורר. לא נתפס לי עכשיו שאשכרה נהנתי לקום בבוקר, רק בשביל לשמוע ת'קול הרך הזה שאומר לי בוקר טוב סלאדקיה, אני מתגעגע ואוהב אותך.

זה לא שאני עדיין אוהבת אותו ספציפית ורוצה לחזור אליו, ממש לא. אבל אני כן צריכה מישהו שיהיה בשבילי העולם. כמו לפני זה, שאני יוכל להפיל על הקשר הזה הכל. זה היה כל כך נוח.

אני מודה, אני פשוט לא מסתדרת בלי זה עכשיו. זה בילתי אפשרי מבחינתי.

אבל אין את זה. אז מה עושים? שונאים.

לפחות כשלא ידעתי מה זה, זה היה פשוט יותר. אבל אחרי שעברתי דרך זה בצורה הכי מדהימה שאפשר זה כאילו לקחו לי איבר.

פגשתי אותו עם החברה החדשה שלו. זה לא הזיז לי כמו שחשבתי. ברור שאכפת לי...טבעי. אפילו מא' עדיין אכפת לי.

זה לא משנה שום דבר כי אני יודעת שאו שזו מ' 2 (בלונדינית עם איקיו של אפרוח) או תחליף שלי. ולהפתעתי סביר להניח שזו האופציה השניה. כי לפחות מאחור בחיצוניות היא דומה לי. שיהיה. באמת שלא מזיז לי מצידי אני מאחלת לו רק טוב, באמת. כל עוד שזה לא נוגע אלי.

אני רק רוצה לחזור לחיות, כניראה שזו בקשה גדולה מידיי.

"אילו הוא היה עורך מאזן של התקופה האחרונה בחייו, הוא היה מגלה שאולי הוא הצליח פעמיים או שלוש בלבד לקום בבוקר, להביט בשמש - או בגשם. ולהרגיש שמח שהוא חיי.. שמח ותו-לא, בלי לבקש דבר בתמורה."

"11 דקות"/ פאולו קואלו