"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"

עוד אחת ועוד אחת ועוד...

בא לי להקיא.

אבל ממשיכים, צריך משהו כדי להעביר. לא?

גם אם זה לא עוזר במיוחד..

לפחות יש תירוץ.

אני מחכה להיום הראשון שזה לא יקרה.

קצת אירוני ולא הגיוני.

כל זה אמור להשתלם מתישהו...

הצפיה כגודל האכזבה.

שיקרה כבר.

למרות שאני מודעת שזה יגיע ברגע הכי פחות מצופה.

כלומר רק ברגע שאני לא יחשוב על זה.

וואו, רחוק מידי.

חיפשתי, ואין דרך או פיתרון.

אני ימשיך גם אם זה פוגע בי.

לא מצליחה להסגר על עצמי בקשר אליו.

האם יש סיכוי שזה עושה לי משהו?

קשה להאמין, אבל יש עובדות בשטח.

כמה אגו. נזרום כרגיל.