"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"

מצד אחד זה נקדח לי בראש כבר למעלה משבועיים. אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש ובנוסף מתאכזבת שהוא לא הגיע..ולא סתם אלא עם חוסר מצב רוח מוחלט.

ומצד שני כשאני משיגה את מה שאני רוצה.. אני לא מרגישה את הפרפרים שאמורים לצוץ, כלומר אני מסתפקת בזה שהשגתי,מרוצה מעצמי ותו לא. 

אז מה קורה כאן בעצם?

אני באמת כבר מתחילה לחשוב שאולי אין לי לב כמו שכ"כ הרבה אנשים אומרים לי..