"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"

פעם ראשונה אחרי כל כך הרבה זמן שמישהו גרם לי לחייך את החיוך הכי כנה ואמיתי מבלי להתכוון אפילו.

הוא לא יודע עד כמה שהוא עשה לי טוב.

אני באמת לא זוכרת מתי מישהו גרם לי להרגיש ככה (טוב בעצם כן).

ברגע שהייתי הכי זקוקה לכך. אני לא מאמינה שאני נדלקת (או שלא?) על מישהו כמוהו.

הוא לא הטעם שלי, לא הטיפוס שלי.

אז מה בכל זאת אני מוצאת בבן אדם שכל כך לא שייך למה שאני רגילה אליו עד היום?!

הייתי זקוקה נואשות להרגשה הזו.

כשקלטתי את חבר שלו במסיבה, ידעתי שגם הוא שם.

ואוו האופוריה באותם הדקות, הייתי נרגשת עד כדי כך שאני בקושי זוכרת מה קרה.

כשהוא אמר לי שלום, עם הנשיקה והחיבוק הזה הרגשתי את כל מה שהוא לא מעז לומר.

כשאמרו לי לכי אליו, ידעתי שאני לא צריכה..כי הוא זה שיגש אלי. כשהוא נגע בשערי.

כשהוא נגע כל כך ברכות ביד שלי. כשהרגשתי את ראשו על כתפי.

כשראיתי את המבט הזה שלא רצה ללכת משם. והביי המתוק.

שהשאיר את הטעם של העוד הזה שרק יגיע.. כשהוא החזיק בי..

לא כמו כולם, אלא מתוך רגש אמיתי.