"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"

כמה שחיכיתי לסופ"ש הזה. ככה גם התאכזבתי.

כ"כ רציתי לפגוש אותו שם, הייתי בטוחה ששוב המגעים..הדיבורים..יפגשו.

הוא לא הגיע.

שקעתי בתוך זה. כשפתאום ברקע זיהיתי פנים מוכרות.

הייתי בטוחה שאני טועה.. אבל לא! השני החליט לצוץ שם ועוד בלי החברה הכוסית שלו!

כמה שאמרתי לעצמי שזהו..בהזדמנות הראשונה אני ישאל אם הוא מהלשכה או משהו...שידע שאני קיימת לפחות.

חחחח בסדר! מעשרת הפעמים שהיו לי אפילו סיגריה לא העזתי לבקש ממנו או מאחד החברים שלו.

אני לא זוכרת את עצמי פחדנית כזו..במיוחד לא בתקופה האחרונה.

אני לא מאמינה שאני שוב נכנסת לאותו מקום ורד אך קר ואובססיבי.

אז אולי טעיתי ועדיין אין לי מספיק כוחות למלחמה הבאה בעצמי.

חשבתי שכשאני לא יראה אותו כמה זמן יצוצו לי פה ושם כמה רגשות.. באמת הרגשה שהוא חסר או משהו כזה..

אבל לא.

הבן אדם היה מאוד חשוב לי. מתי זה הספיק להשתנות כל כך? ובגלל מה?

אני לא מצליחה להבין.

אבל כבר מזמן הוא לא עושה לי טוב..

ואני באמת שוקלת לעשות משהו, כי זה הופך לבילתי נסבל כבר.

הבעיה שאין מה.

אני רוצה להיות טיפשה, תמימה.

לא להבין כלום..שלא יהיה אכפת מכלום.

אבל יהיה טוב בפנים.