בהחלט הסם הכי ממכר הוא האהבה..
בטוב או ברע של המילה שהמשמעות שלה לפעמים הורגת.
אז הינה אני מוצאת את עצמי שוב מסתבכת בזה בדיוק כמו אז..פשוט תסריט מבדח שכזה.
אני שוב עושה את אותם הטעויות, תוהה לגביי אותם דברים קטנים וחסרי פואנטה, ושוב נשאבת לעומק המפתה שלא אוכל לצאת ממנו.
ובשביל מה כל זה? בשביל כמה שניות של הרגשה עילאית ותו לא.
ובתאחלס? אחרי הכל כמו מפגרת אני חוזרת ל"אותו מקום קר ואובססיבי" שוב. בצרחה גדולה שכאילו זה שווה את הכל.
אני בורחת מהמשרד הבייתה, מהבית לחברים, מחברים לאוויר הרך של הלילה ומשם חוזר חלילה.
ובכל רגע התחלתי, אני אומרת לעצמי איזה כיף. אבל זה נגמר בדיוק אחרי דקה/שעה/יום אני לא מוצאת את המקום שלי, את הבן אדם שאני יוכל לשבת איתו שעות ולהנות.. אולי חוץ ממנו אבל גם בזה אני לא בטוחה.
משום מה אין לי סבלנות כלפי אנשים.
אני לא מצליחה להתרכז בדברים הכי פשוטים פתאום. אחרי כמה שניות הכל נשמע לי כמו בלה-בלה-בלה אחד ענק.
הוא משגע אותי!! אני רק שומעת את השם שלו ויש לי פריחה בכל הגוף.
כמה שהיה תיאום ביניינו פעם, היום רק בא לי להושיב אותו בכיסא חשמלי על כל הדברים הקטנים האלו שאין לו כוונה לעשות בכלל אבל איכשהו נוצרים באורך פלא ממש.
אני רק צריכה למצוא את המקום שלי.
מקום לברוח אליו חוץ מאשר השינה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: