"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"

אז החודשיים האלה שינו לי את כ-ל החיים מן הקצה אל הקצה.

וכמה מפתיע? אחרי הנפילה..אני יושבת פה ואומרת שהכל היה לטובה.

זה ככה, הרי טוב לא היה לי איתו כבר דיי הרבה זמן.

אבל בחיים לא הייתי מעזה לעשות צעד. אבל מצד שני זה שבר אותי עד הסוף.

ניסיתי. לא הצלחתי. חבל.

זה גם בדיוק ההבדל בניינו, כשהבטחתי קיימתי.

אבל אני פה ממשיכה. בלעדיו. אין מה לעשות.

חיה ושונאת הכל ואת כולם כוללת עצמי. בסדר אני לא היחידה כניראה.

כל עוד אני לא מתעמקת בזה, זה בסדר.

היום שמתי לב שאני מתחילה לשכוח..זאת אומרת..

פעם הייתי שומעת שיר מתחברת עד כדי כך שפשוט יכולה לדמיין במדוייק מגע, ריחות ותחושות..

עכשיו כבר לא. עכשיו אפילו אחרי מאמצים אני לא מצליחה להזכר בו ככה.

זה מעולה. הוא פשוט בן אדם זר בשבילי עכשיו.

זה אומר שהזמן עובר ויחד איתו גם הפצעים יתרפו לאט לאט.

הייתה לי הזדמנות להיות עם מישהו..אבל אני לא הולכת עליה.

תאחלס אם אני באמת ירצה מישהו אני יוכל להשיג אותו.

למה לא? כי יש מעין מחסום, הרגשה מוזרה שכזאת שלא נותנת לי.

או שאולי כי זה היה קל מידי? שיהיה.

אני יכולה להמשיך ולנסות אבל זה יכול להגמר רע, אז נעזוב את זה איך שזה. שלא נצטער אחר כך.

מה שכן? אין דבר כזה אהבה.