מאז שאני זכרת את עצמי חלמתי לנהוג.
אמרתי שלא משנה מה, ברגע שתהיה לי הזדמנות אני ילך ללמוד נהיגה.
זה קרה, הגעתי לגיל המתאים, עשיתי הכל כדי להשיג את ספרי התאוריה וגררתי כמה אנשים אחרי שנלמד ביחד...למרות שזה התעכב במשך חצי שנה עקב עצלנות של ללמוד ת'חוקים...בסופו של דבר לקחתי את עצמי בידיים וניגשתי למבחן, נגד כל הסיכויים עברתי מהפעם הראשונה ובענק! מיד אחר כך התחלתי לחפש מורים ובתי ספר..מצאתי אחרי כמה שבועות מנהל בית ספר והתחלתי ללמוד, הכל מהכסף שלי מהעבודה שעבדתי בזמן הפנוי, התחלתי ברגל ימין...לקראת האמצע התחלתי לעבד את הביטחון העצמי שלי, הלכתי לשיעורים כאין ברירה וניסיתי לדחות כמה שיותר ולא לחשוב על זה, לקראת הסוף זה חזר אלי, נהייתי סבירה...היה עידוד מהסביבה והתקדמתי לאט לאט, הייתה אז את תקופת החגים , בגלל זה הטסט הפנימי נדחה בכל פעם..ואז אותו היום הגיעה לקחתי כמה תרופות הרגעות וניגשתי, היה רע. העבירו אותי אבל בגדול הוא אמר שאם זה היה טסט רגיל הייתי כבר נכשלת 3-4 פעמים. אחרי שבוע בחוסר ביטחון מוחלט הגיע הטסט עצמו, יום לפני היומולדת שלי, פאק, הכל קרה כל כך מהר....
למרבה המזל הייתי דיי משוחררת ועברתי יחסית חלק... הייתה הרגשה טובה והכן עברתי.
הייתי מאושרת, באותם שניות שקלטתי את זה הייתה הרגשה מעולה!
האגרה הגיעה לבית תוך כמה ימים, שילמתי, אבא עשה ביטוח וקנה ת'שלט. הכל היה כל כך מושלם, פשוט טוב מידיי. כמה ימים לאחר מכן אבא בא לאסוף אותי מאומנות, וזה היה היום הראשון שנהגתי לבד, הפחד היה עצום...הרי בסך הכל זה קשה כשאתה רגיל שיש מישהו מאחוריך שלא משנה מה תעשה יציל אותך בכל מצב, הפעם זה לא היה, רק אבא שישב בכיסא ליד, הנסיעה הייתה סוג של סיוט שנמשך כ-10 דקות, יצאתי מהמכונית עם ידיים רועדות ולא יכולתי להרגע לפחות שעה. מאז נהגתי עוד כמה פעמים היה סביר, לא מושלם..זה בטוח כולל כמה טעויות. אבל זה לא מנע ממני להמשיך להשקיע ולצפות לטוב. ואז...
הגיע היום, אמא חזרה מהעבודה והתיישבה לידי, דיברנו בקטנה..פתאום מהחלון קלטנו שהאוטו שלנו עומד בחניה ואבא עדיין בעבודה, היה מוזר. אמא התקשרה לשאול ואחרי 2 דקות השיחה נותקה אחרי ויכוח. שאלתי את אמא מה קרה והיא לא ענתה, אחרי כמה שניות היא התחילה לדבר.
מסתבר שאבא אמר שאני לא יודעת את החוקים וכדומה, אמא התחילה להגן עלי ואמרה שככה הוא מוריד לי ת'ביטחון, התווכחו ואז הוא אמר שהוא לא רוצה לסוע איתי ושמצידו אמא שלי תממן לי מלווה או משהו, בגלל זה היום השאיר את האוטו עומר ונסע לעבודה באוטובוס, כמעין דווקא כזה... וואו עכשיו אני בטוחה בזה שהכל מעולה ושאני יצליח והכל. דיי מעליב שבמקום לבוא, לתמוך ולעזור זה דיי להיפך.. אבל בסדר לא פעם ראשונה שאני מתאכזבת או משהו, ככה העולם בנוי. העולם מטבעו הוא כזה..אין הגדרה מדוייקת כי כל אחד רואה את מה שהוא רוצה ומאמין במה "שנוח" לו...
שום דבר לא יכשיל אותי עד הסוף.
הרי מקסימום אני יכולה להרים את היד הכי גבוה, להוריד אותה במכה ולצרוח שכולם על הזין שלי 
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
