"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"

קודם לקחו לי את המגע, מיד אחר כך את הראיה...

כמה שניות אחרי זה את הכוח יחד עם רוב התיקווה..

עכשיו לקחו לי את כושר הדיבור, את הרגעים היחידים שיכולתי לשמח אותו.

אתם רוצים לקחת עוד משהו אולי?

ופה זה רק מתחיל. כי זה בא כניראה מהכיוונים האחרים.

הכיוונים שאמורים לעזור...

נמאס לי שכולם מתערבים, אף אחד לא באמת מבין איך זה.

כל כך כואב להתמודד יום יום עם משהו שגובר עליך ואתה נמצע שם לבד..

במיוחד עכשיו.

שונאת את כולם!!

הודעה מסכנה שיכולה להעלות לו טיפה חיוך אני לא יכולה לשלוח.

אני רוצה אליו.

בבקשה, תקחו אותי אליו.

אמא שאלה אותי בפעם ה-10 מה אני רוצה לנובי גוד. כל שנה היה הרבה מה להגיד.

השנה? לא צריכה כלום. רק אותו..

מצידי אפילו שיקחו לי הכל, ויתנו אותו.. זה יספיק.

מחר...

אני יתעורר למשמע ציפצוף ההודעה הכפול. אפתח את עניי ובלי לחשוב עוד מהשינה אקפוץ ליד השולחן.

אתבלבל בכפתורים ואחרי שניות ספורות אפתח את ההודעה...

"אני חוזר הבייתה, לובלו טיבה." יהיה כתוב.

בשניות הראשונות תוך כדי התעוששות מהשינה אני יקפץ כמה פעמים מאושר..

אכתוב לו שאני מתה עליו ושאני מחכה לו בבית כדי לתת לו את החיבוק הכי חם שיש לי.

אצא מהחדר ויתחיל יום שונה משאר השבוע, בניגוד לשאר הימים הוא יהיה מלא חיים.. בציפייה שהשעתיים הבאות יעברו במהירה.

יקרה להיפך, במיוחד השחצי שעה האחרונה יהיו כמו 3 שעות ארוכות..

אני יעביר את זה איכשהו, ואז אני יצא מהבית בחצי ריצה, יקפוץ בכל קומה את המדרגה-שניים האחרונות.

ירוץ החוצה אל זרועותיו.

תוך כדי החיבוק החזק אתרגל שוב לחום גופו הממכר ולא יפסיק לחייך את החיוך הענק הזה.

אגיד לו כמה שאני אוהבת אותו וכמה שחיקיתי לו, ופשוט לא יעזוב אותו ב-10 דקות הראשונות אפילו לא לרגע.

שום דבר לא מעניין אותי.

החייל שלי חוזר מחר.

ושהעולם יתהפך.

געגוע הוא רגש דיי רשע...

התחושה איומה, במיוחד כשזה שייך לאדם שאתה מאוד אוהב ורגיל אליו.

הגעגוע לא נוטה להישכח לרגע, להיפך הוא טורח להזכיר לך שהוא עדיין שם בכל הזדמנות שצצה במיוחד הוא אוהב לעשות את זה ע"י ריחות מוכרים, חפצים לא קשורים אחד לשני ותחושות מגע שונות.

במצבים הלא כל כך טובים הוא מחריף ונותן יחד עם זאת תחושת תיסכול דיי עמוקה שאחר כך קשה מאוד להעביר אותה.

הגעגוע הזה הורג אותי לאט לאט.

אם לפני זה חשבתי שיש משהו טוב בתקופה הזו..שאולי כשנתגעגע יותר כך יהיה טוב יותר טעיתי בענק.

אולי יש במושג הזה 10 אחוז נכונים, זה פשוט יותר טוב מכלום..אז מנסים להתעודד עם זה.

אבל מבפנים זה דיי שורף.

לא היה עוד יום אחד שזה לא כאב לי והביא לעיניי לשרוף.

כרגע? לא משנה שום דבר.

אני חיה רק בשבילו, אני חיה כי אני יודעת שהוא יחזור ואני יראה אותו, וכי הוא אוהב אותי וגם עצמו מחכה לזה כמוני. לא אאכזב אותו, זה לא. לא אתן לזה ליקרות בחיים. הוא יקר לי מידיי, יקר יותר מהחיים שלי.