"לפי אפלטון, בבריאת העולם, הגברים והנשים לא היו כמו שהם היום. היה רק יצור אחד. נמוך, עם גוף וצוואר, אבל לראשו היו 2 פנים. שהביטו לכיוונים שונים. זה היה כאילו ששני היצורים הודבקו זה לזה בגבותיהם, עם שני איברי מין מנוגדים, ארבע רגלים וארבע זרועות. אבל האלים היוונים היו אכולי קנאה והם ראו שיצור שיש לו ארבע ידיים עובד יותר, ששתי הפנים ערניות תמיד ולכן אי אפשר לתקוף את היצור בהפתעה, שארבע רגליים הקלו על היצור לעמוד או ללכם זמן רב. והדבר המסוכן ביותר היה, שהיו ליצור הזה שני מינים שונים, והוא לא נזקק לאף אחד כדי להמשיך להתרבות על פני האדמה. ואז, זאוס, השליט העליון של גן עדן אמר: 'יש לי דרך לגרום לכך שבני התמותה האלה יעבדו את כוחם',ובמכת ברק הוא חתך את היצור לשניים, ויצר את הגבר והאשה. הדבר הירבה מאוד את אוכלוסית העולם, וגם בילבל והחליש את יושביו - שכן כעת היה עליהם לשוב ולמצוא את החלק החסר שלהם, לחבק אותו שוב, ובחיבוק הזה להשיב לעצמם את הכוח שהיה להם פעם, את היכולת למנוע מעשי בגידה, לזכות שוב ביחולתה ללכת זמן רב ולעמוד בעבודה מייגעת. החיבוק הזה שבו שני הגופים שוב מתאחדים לאחד, הוא מה שאנחנו מכנים בשם מין. אבל כמו שמספר הסיפור, בני האדם נחלקו במכת ברק, ועכשיו הם שוב מחפשים את החיבוק הזה שיאחד אותם. זה האינסטינקט שלנו וזו גם הסיבה שאנחנו עומדים בדברים קשים שקורים במהלך החיפוש הזה."
מתוך '11 דקות / פאולו קואלו'.
רק חבל שהדברים הקשים הללו גורמים לנו בדרך הכי מגעילה לרצות לוותר על החיפוש הזה.
להתייאש ולא להאמין לבולשיט הזה שנקרא אהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
