"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"

עוד אחת ועוד אחת ועוד...

בא לי להקיא.

אבל ממשיכים, צריך משהו כדי להעביר. לא?

גם אם זה לא עוזר במיוחד..

לפחות יש תירוץ.

אני מחכה להיום הראשון שזה לא יקרה.

קצת אירוני ולא הגיוני.

כל זה אמור להשתלם מתישהו...

הצפיה כגודל האכזבה.

שיקרה כבר.

למרות שאני מודעת שזה יגיע ברגע הכי פחות מצופה.

כלומר רק ברגע שאני לא יחשוב על זה.

וואו, רחוק מידי.

חיפשתי, ואין דרך או פיתרון.

אני ימשיך גם אם זה פוגע בי.

לא מצליחה להסגר על עצמי בקשר אליו.

האם יש סיכוי שזה עושה לי משהו?

קשה להאמין, אבל יש עובדות בשטח.

כמה אגו. נזרום כרגיל.

חשבתי שאני סתם כהרגלי מנסה להכניס לעצמי שטויות לראש.

אבל כשראיתי אותו היום (אחרי שבועיים שלא)..כן אני רוצה אותו, מאוד.

אני מרגישה שאני מוכנה ומחושלת לסבול שוב למען האהבה..

הרי יותר גרוע (טפו טפו טפו) ממה שקרה פעם אחרונה לא יהיה.

ומעט מזה? קטן עלי.

אני רוצה להרגיש שוב את הפרפרים בבטן רק ממבט קצרצר.

תמיד אהבתי את ההרגשה הזו של האופוריה, במיוחד אני עם האמוציונליות שלי.

אז יש חלום, מטרה...עכשיו נשאר רק לעשות הכל כדי להשיג אותה.

מה ש.....כמעט ולא אפשרי מהעמדה כרגע.

אבל אני לא אוותר, ואני ינסה לחשוב על משהו!

אולי בסוף נהיה הזוג המאושר עלי אדמות (וואו זה מוכר לי מאיפשהו..בע).