"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים"

לא משנה כמה אני מנסה לסובב את התמונה הכל נראה לי קודר.

זה האופי, אין מה לעשות. אבל תמיד חלמתי על שונה מזה..

על ההפתעות הנעימות האלה שקפצו פה ושם בהתחלה...דברים שבאים משם מהעומק בלי מחשבה רבה מידי.

אבל הם אינם לא כי לא רוצים אלא כי פשוט אין את זה בטבע.

קשה לי עם זה מאוד כי אני כן מחפשת את הרגש הזה בכל פינה אפשרית. ואין אותו. וגם לא יהיה.

אני כן מצפה ליותר בכל זאת..אבל אין ממה. אין בזה אפילו טיפת הגיון..אז למה אני ממשיכה.

כ"כ קשה לי לקבל דברים ששונים ממני...קשה מידי האמת..אפשר לומר שאני לא מצליחה להבין או לקבל..

אותם למשל..זה נראה לי אבסורדי ומגוחך לגמריי. חסר היגיון וטיפשי.

אבל יש שם ראש כמוני אז שותקים סתם כדי לא לפגוע? או שרגילים לחיים שכאלו מצד האנשים המסויימים האלו.

אני באמת לא יודעת. לא אדע וזה לא הפואנטה כניראה.

כמה וכמה פעמים התאזבתי ממנו בגללם.אם זה ככה..אז אוקיי, אבל לפחות שלא יגיד אחרת. כי זה שקר ענקי שכזה.

איך מעבירים את הכאב כשהוא פורץ ככה?

גם עכשיו ישבתי וכן ציפיתי שהוא יחזור כי הוא הריי שם לב לשינוי הזה..אז למה?

פאק. למה?

אני לא רוצה. כלום לא רוצה.

לגמריי.

מבול/קרן פלס

כזאת אני חולפת רגע חושפת ושנייה אחר כך
שוב נשטפת אל השגרה הזמן נהייה קצר
אז אני חוטפת כמה שרק אפשר וטוב לי

כזאת אני נשברת רגע עוצרת ושנייה אחר כך
משחררת כבר לא הייתה לי הגנה
והנה מסתמן בי כוח
לכעוס עלי הרבה אבל בסוף לסלוח

לא בסכינים ולא באגרוף המסתובב, שלפו עלי מילים
לימדו אותי מה זה באמת כאב,
עכשיו שקט, עכשיו התאחה הלב וטוב לי

מישהו אמר כל השירים אותו דבר
סוגדים לאהבה ולא מדברים על כל השאר
והנה מסתמן בי כוח,
שורה אחת ריקה, סיכוי נוסף לבטוח
גם השקיעה רק נחה ותשוב לזרוח

כשירד מבול על הרחוב
אני אהיה לי גג לשמור אותי קרוב
בחורף מתרחב ברחובות צרים
אני אהיה לי אש מאנשים קרים

הרבה מילים אמרתי אבל התכוונתי למעט
נראה שאהבה אוהבת לחנוק אותי בבת אחת
אני בחופש יש לי אותי לאט וטוב לי

וילדות חולפת ומלטפת את הראש
ממציאות שחושפת ציפורנים לתלוש
והנה מסתמן בי כוח
לזכור אותך הרבה, אבל בסוף לשכוח
כי לא בך החום אליו אשוב לברוח

כשירד מבול על הרחוב...

כי כזאת אני חולפת רגע חושפת ושנייה אחר כך
שוב נשאבת אל השגרה הזמן נהיה קצר
אז אני חוטפת, כמה שרק אפשר וטוב לי...
טוב לי, טוב לי....

אני אשמור עלי מאנשים קרים
אני אשמור עלי מאנשים קרים
שמקפיאים עמוק וכמה הם שקופים
אני אשמור עליי ממבטים טורפים
מכל פינה חדה מכל חיוך סתמי
אני אהיה לי בית לעצמי

אשמור אותי מלחש הקנאה
מיום כבד, רודף שינה
ממלחמות קהות שמקפיאות לי את הלב
הזה שהתקשה מרוב שהוא אוהב

אותי אשמור, מדוחק הכבישים
מבני אדם טיפשים שכבה אחר שכבה
לכאוב ולפרק אני אהיה לי שיר מפחד משתק

כזאת אני חולפת רגע חושפת ושנייה אחר כך
שוב נשטפת אל השגרה הזמן נהיה קצר
אז אני חוטפת, כמה שרק אפשר וטוב לי...

זה לא נכון לכעוס על משהו רק בגלל שאני מצפה שככה יהיה וכי אני מתנהגת ככה.

אבל שלא יעיזו להגיד שאין יותר חשוב ממני. כי זה הופך לשקר, או הפיכת המצב לטובתם.

עכשיו רק נתפס לי שאני זו שבכיתי שאני רוצה כל שבוע לפחות...ומשם היה מידי פעם אממ 'גמאני' או משו...

אוקיי, זה לא נכון לכעוס...אני לא כועסת. קצת פגועה. למרות שאני כן יכולה להתחיל לתקוף ולהוציא את המועקה אבל זה לא יתן דבר...טוב אולי..אבל זה יהיה בגדך הכרח. וזה מיותר בהחלט.

אני עדיין מצפה ליותר מידיי, וזה ימשך כניראה תמיד. נו מה אני יעשה? אני כן רוצה להיות הכי למעלה שאפשר כמו שאני נותנת להרגיש. אני כן רוצה את אותו היחס. אפילו יותר.. לפעמים אבל רק כשאני צריכה..זו בקשה גדולה מידי הא? ...

יש כל כך הרבה רגשות עזים.

כל כך נשבר הזין מכולם, הרבה אני חושבת שעדיף להיות רובוט חסר רגשות..ואז לא יהיה את זה. כמה שיהיה נחמד להיות ריק.

באמת מעניין איך זה.

הרי בסופו של דבר הכל כואב. הכל מאכזב.

למה לעזעזל בזמן האחרון (איזה שנה לפחות) אין אפור....

זה או שחור או לבן. ושחור לצערי צבע קצת יותר אטום וחזק, ולכן יוצא והוא מחסה יותר מהחצי..

אני יודעת שכל זה יעבור שהדרך חשיבה תשתנה קצת..בשבל זה צרך כנראה שנוי כרוני בחיים. אולי הצבא?

למרות שאני לא מצליחה לראות בזה אפילו קמצוץ של משהו חיובי. אולי רק הקטע שאני ידע להעריך יותר את הבית..אבל זה יבוא על בסס סבל נפשי קשה. במיוחד אצלי ועם האופי שלי.

פשוט נמאס לחיות, לפעמים פשוט בא לזרוק הכל וללכת. הדבר היחיד שמחזיר אותי זה האנשים שאני חלק מהחיים שלהם בצורה זו או אחרת.. ואני הרי לא רוצה לגרום להם סבל כזה, כי אני יודעת טוב טוב מה זה, למדתי על בשרי..

פשוט יש לי הכל..אבל אם נסתכל מספיק עמוק נגלה שאין לי כלום, ולא רק זה אלא אפילו בכיוון של המינוס.

חיים שכאלו.