מריח כמו רוח נעורים

ומה מפתיע בהם? אני אשכרה הייתי בדמותי הגשמית מחוץ למיטה.

יום ראשון

קמתי בבוקר. הלכתי לרכבת. שום דבר מסעיר חוץ מזוג אוזניות חדשות שהאהוב הלבנוני שלי בקע את בתוליהן בצליליו האופטימיים להחריד.

ירדתי בתחנת האוניברסיטה בתל אביב, ומשם אסף אותי דוד שלי ברכבו המגניב – שימו לב – משאית.

אין לי ספק בקיומו העתידי של רישיון משלי לבהמה היפיפייה הזו. או לפחות אין לי ספק שאני רוצה.

בכל אופן, את השעתיים ומשהו הבאות העברתי בנמנום קל ובבנות גילמור, עד שנסעתי לכפר סבא לקרובים הניו-זילנדים שלי כדי ללוות אותם לנמל התעופה בטיסתם לארץ המוצא.

הידעת? ניו-זילנד של יולי-אוגוסט איננה ארץ החופים שטופי השמש עליהם פינטזה אליזבת, אלא מקום הימצאו של חורף מושלג ואדיר מימדים. לעומת זאת, הם זוכים לקריסמס שרבי. חה-חה, לוזרז.

בכל אופן, הם עברו את כל הפרוצדורות המייגעות של הטרמינל בזמן שאני העסקתי את הילדים. ומה אומר, אני ממש טובה בזה.

הילד בן הארבע לא ייחס לי משמעות מיוחדת יותר מזו של המזוודה שלו, למרות שבדרך כלל הוא זה שמתלהב מנוכחותי, והקטנה איכשהו גילתה לראשונה את שירותיי המועילים בתור דודה מאגניבה להשכרה (ע"ר). היא הביטה בפליאה בנעלי הבובה המנוקדות בשחור ולבן שגנבתי לאמא ["את לא יכולה ללכת שוב עם נעלי גולגולות מרופטות ללא סוליה!!"] ושאלה באנגלית, "מה זה?"

"אהה, חמודה, גם אני שאלתי את עצמי, רק עם יותר WTF. אלו הנעליים שלי, מותק."

וכאן הילדה באמת נראתה כמו WTF.

מתחתי את הפה במה שנראה כחיוך בוטוקסי לחלוטין. "הן יפות, נכון?"

"לא!"

אפילו לא ניסיתי לשכנע אותה אחרת.

דפקתי המבורגר במקדונלד'ס אחרי יום שלם שניזונתי מעוגת גבינה וקצת קולה, ואת הזמן שנשאר עד הטיסה ביליתי בחברת הניו-זילנדית הקטנה שלקתה בהתקף חרדת נטישה כל פעם שמטוס המריא. פשוט ישבתי שם וניסיתי להרגיע אותה שהוא יחזור ואפילו ייקח אותה, וחשבתי לעצמי שאני יכולה לחיות בטרמינל לנצח.

פשוט נהנתי להיות שם ולא לעשות כלום, והיה לי נעים ולא רציתי שזה ייגמר. בני המשפחה היחידים שאני מחבבת והם נוסעים למקום שרחוק 22 שעות טיסה, אלוהים אוהב אותי או מה?

בערך בתשע בערב, כשהכניסו את הקטנה לעגלה והיינו צריכים להיפרד מהם היא התחילה לבכות, "El, El! Come! Come wi me!"  ששבר את ליבי אבל גם איחה אותו די טוב. אם זה היה תלוי ברצון שלה ושלי, אני כבר הייתי בעיצומה של חופשת סקי באוגוסט.

משם נסעתי לדירה של אחותי בתל אביב, כי התגעגעתי לארבע מפלצות קטנות עם גנים-דומים-לשלי-אך-משובחים-יותר, וכי איתם אף פעם אין סיכוי להתעורר אחרי שש בבוקר. וכשיום אחד השכמתי קום באחת בצהריים, החלטתי שבחופש הזה אני אניע את השרירים הסרבנים שלי, ויהי מה.

יום שני

כאמור, קמתי בשש בבוקר ופצחתי בסשן הכנסת קוקיות לסנדוויצ'ים ומריחת שוקולד על שיער.

כשבת ה-9 ובת ה-5 נזרקו בקייטנה היה רגוע יותר, ועוד יותר רגוע כשלקחו את בן השנתיים המוגלי ההיפראקטיבי לפעוטון שלו.

ואני נשארתי עם מעיין, בת שבעה חודשים, גיל לא ידידותי לי, כיוון שאני, כמו שהזכרתי, דודה מאגניבה וכיפית, ואמנם, בגיל הזה הם עוד לא הפנימו את זה כי ספק אם הם מבדילים בין מי שדוחף להם את הבקבוק למי שלוקח אותם ללונה פארק.

אז צעדתי איתה ממשרד עורכי הדין של אחותי לעזריאלי הקרוב, והיה נראה כאילו היא ממש נהנית לטייל איתי.

או שסתם הפסיקו לה הגזים. בכל אופן, אני די נהנתי מאוד בעצמי.

אחרי ארבע שעות בהן הקיבה שלי עמדה על חצי פרוסה ומים, השלט של קפה ג'ו נראה לי כאומר סטיירוואי טו הבן. מישהו חייב לגמול אותי ממוקהצ'ינו עכשיו. זה כל כך לא בריא לכיסים שלי.  

מלצרית אחת כמעט גנבה לי את מעיין מרוב התלהבות, ואני די חושדת שהיא חשבה שאני אמא שלה, גילמור סטייל. היא לא הייתה חושבת ככה אם היא הייתה רואה אותי מרימה אותה בחלחלה, שעתיים לאחר מכן, מבועתת רק מהמחשבה שאצטרך להחליף את הקקי הצהוב [!] הזה במקום ציבורי ושהוא עלול להתקרב ברדיוס של חצי מילימטר לשמלה הסגולה היפיפייה שלי [רייצ', אם לא הבנת, אני אוהבבבבבת אותה].

תודה אלוהים, שהמצאת בתי קפה, שמלות סגולות וצהובות [הפעם לא מקקי] ועקבים. אם לא הייתי יודעת שיבוא יום ואני אשב ככה, נקייה לחלוטין מצרות [ומקקי! הוא פספס אותי, הא], לבושה ונעולה כמו איזה מישהי חשובה למישהו עם תינוקת יפיפייה בבית קפה בעשר בבוקר, טוב, כנראה הייתי מממשת את איומי ההתאבדות של גיל 12.

*זהירות, קלישאה*

פשוט הרגשתי כל כך טוב כמו שלא הרגשתי הרבה זמן.

מוקהצ'ינו.

בוקר קריר.

מעיין והעיניים הירוקות שלה שולחת אליי חיוך מאושר.

שמלה יפה.

מלצר להסתכל עליו.

מוקהצ'ינו.

ואז קמתי מ שם לחפש לעצמי מברשת שיניים מהזולות ביותר, מה שתקע אותי עם אחת קטנטנה, ורודה-בהירה עם ציורי דינוזאור.

וקיבלתי כל כך הרבה מחמאות על מעיין, שבאמאשלי כבר השתכנעתי שהיא אשכרה פרצה מרחמי המדמם.

לא רציתי לנפץ לאנשים – או שמא לי? –  את האשליה הבנות גילמורית, פשוט הנהנתי בחיוך.

הספקתי לקנות המון נזמים חדשים, שלושה מהם בצורת סמיילי, יחי האופטימיות שפרצה לחיי בהפתעה, לפני שמעיין צרחה את ריאותיה הקטנות החוצה בבכי קורע לב שהכריח אותי לצאת מהחנות במהירות ולחפש מקום – יאקי – החתלה. ואפילו הצלחתי לעשות את זה בלי פאדיחות מיותרות ובלי לשנות את צבע השמלה שלי!

חזרתי עייפה ומרוטה למשרד ואחותי החזירה אותנו הביתה.

אותנו? תיקון טעות, אותה ואת מעיין, ואני נותרתי לחכות לשתיים הגדולות שיחזרו מהקייטנה וואטסואבר שלהן.  

חוויה מזעזעת בהתחשב בחום ובזה שאידיוט מגודל אחד ניסה להתחיל איתי בצורה בוטה וכמובן, אידיוטית.

זה התחיל בשאלה הפשוטה של מה השעה, עניתי בנימוס כמו שאני יודעת. היי, אני יודעת. חשבתי שבזה זה נגמר, אבל אז הגיעה שאלת "יש לך חבר?" הנצחית שעליה עניתי בהחלטיות "כן!" חזק וברור. הוא כל כך לא התייאש ושאל בטמטום ובחוסר ידיעת כללי דקדוק בסיסיים, "אז מה, אי אפשר להיות ידיד איתך?"  ואני העפתי אותי משם בנימוס אופייני לא לפני שהאידיוט נפרד ממני בנשיקה באוויר.

עזבו את זה שהוא חזר לשם שוב ושאל שוב את אותן שאלות בדיוק.

מחזרים נפלאים יש לי.

לקחתי את הבנות חזרה לדירה של אחותי וניסיתי להימנע מהמחשבה שהעיבה על אושרי כל היום: צריך להוציא אותם לפארק בערב.

את כל הארבעה. אני. לבד.

אני רוצה את אמא.

כמו עם הכלבה שלי ז"לי [זיכרונה לא ידוע?], גם מלהוציא אותם ניסיתי להתחמק. אין לי הרבה מה להרחיב על כל העניין למרות שבשבילי השעתיים של הפארק נראו ממש כמו שנתיים, ואני חושבת לעקר את עצמי סופית.

אבל בסופו של דבר הם היו בסדר, המפלצות.

אחרי מקלחות מסודרות וניקוי חדרים –  כמה אפשר לסחוט מהם בהבטחה של "קליק"! – ישבתי עם הבנות לראות קצת הארי פוטר תוך כדי אכילת ארוחת ערב מאוד מאולתרת שהכנתי.

אחרי זה הם כבר נפלו על המיטות ואני נשארתי עם התינוקת, שנרדמת מהר, כן? יחסית למרי אולי.

ועכשיו אני יושבת פה, מתה מפחד של ג'וקים כי פתחתי את הפח והיה שם אחד. אני באופן כללי רגילה לא להניד עפעף כשמישהו רק מזכיר אותם, כי בדירה-קומה-שניה שלי הם מופיעים לעיתים רחוקות ואני ישנה בשקט יחסי [יחסי למאנית-דפרסיבית שיכורה עם אינסומניה והזיות, כמובן].

מה שלא הגיוני הוא, שהדירה של אחותי היא בקומה שביעית.

Good News From Germany!

לא יודעת מי זוכר אותה, אבל ג'ניפר הנשכחת שלחה לי מייל אאוט אוף דה בלו, אחרי חודשים של יובש וניתוק יחסים. היא חזרה מתאילנד ואולי אפילו תבקר פה, אצלי, במדינה הקטנה והגמלונית שלי, במסגרת חילופי תלמידים. ככה זה כשיש בית ספר מודרני.

היא הייתה כל כך חמודה ומתגעגעת שמיד שלחתי לה מייל חזרה, לאחר שנזכרתי איך כותבים you כמובן.

אם בזמן הקרוב אני נוטה לאינגלוש-יתר, לא להתפלא, הייתי מעדיפה להיות בניו-זילנד או גרמניה עכשיו.

שיא השבוע [הקודם]

אבי ביטר אומר "פריימריז" במקום "פרמיירה" [של סרט].

אני כל כך מכורה שזה עצוב, כל כך עצוב.