מריח כמו רוח נעורים

ביום רביעי שעבר, כשישבתי בקפה בעזריאלי ליד מעיין המתנמנמת לה בעגלה שלה, נעצרה לידי אישה עם מיקרופון של Ynet ומאחוריה בחור עם מצלמה, שרצו לצלם אותי לאלוהים-יודע-מה וויתרו על זה כשגילו שאני לא האמא המתבגרת שהם חשבו שאני.

אני ברצינות שוקלת לתפוס את הנאצי החתיך מחנות המחשבים פה ליד לאיזה חפוז מאחורי קרטונים של מצלמות אינטרנט ולוותר על אמצעי מניעה. צאצאים משובחים ולורליי גילמור לייפסטייל, הנה אני באה.

"אני לא מבינה, למה לא אמרת פשוט שאת האמא שלה ועכשיו כבר יכלה להיות עלייך כתבה מצולמת באינטרנט?" התאכזבה ממני אמא, שסיפרתי לה כשחזרתי.

"סתם כי היית מוחקת אותי מהירושה אם הייתה מתפרסמת כתבה על כך שנכנסתי להריון בגיל 16."

כן, אמא שלי היא מסוג האנשים שאוהבים פרסום זול ומהיר, ומתלהבים מכך שיודה לוי שולח סמסים לאחיינית המשתכשכת בברנז'ה שלה הרבה יותר מאשר שהבת שלה עושה סולואים של סלאש.

תורידו גבות, אני יודעת שגם אתם מתלהבים יותר מיודה מאשר מגיטריסט סלאש סוחר סמים.

למה החיים קורצים אליי מתמיד:

אני עדיין מתאוששת מהצינון שנחת עליי באמצע הקיץ, דבר שקשה לי לעשות בגלל שנחיר אחד חסום בגלל הנזם הסורר והמתאנפקץ [שורש א.נ.פ.ק.צ!], והשני חסום בגלל הרפס ממש מתחת לאף, שמתחיל להראות סימני היעלמות, לפחות.

תנו לי עוד סיבה לחייך וייקרע לי הפרצוף.

ביום ראשון הייתי במימדיון – או: מי לעזאזל חשב שזה שם מגניב לפארק מים – בחבורה די ענקית יחסית למה שאני רגילה, כי אחותי הביאה כמה חבר'ה מהפנימייה שהיא עובדת בה ויצא שהיינו יותר מעשרים איש.

הייתי חולה נורא, יולי הוא הרי חודש אי-זוגי, ובאתי בכל זאת, ומסתבר שהשמש והמים ריפאו אותי לגמרי.

בגלל שביליתי יותר שעות בחוץ מבפנים, בכל זאת ילדה חולה, זכיתי גם לרגעי חסד שמשיים שנתנו לי צבע יפיפה ובאופן מפתיע לחלוטין חימצנו לי את שערות הגוף כך שעכשיו אני נראית כמו האחות הגדולה של הקרובים הניו-זילנדים שלי.

החיסרון: למרות שהיו שם מספיק גברים חסונים, מי ייקח את הבלונדינית הקטנה שלי על הכתפיים להופעה של דנה דבורין אם לא אליזבת המנוזלת והמשתעלת?   

שכחתי לציין את הביקור המחריד שהיה לי בתחנה המרכזית של תל אביב, אליו לקחתי איתי את הבלונדינית הקטנה. הלכנו לאיבוד ואני הייתי בלחץ אטומי שלא נראה בארץ מאז ששבעים מיקי בוגנים הופיעו על המסך שלי. ניסיתי לגרום לכך שהילדה לא תשים לב לזה, ועשיתי את זה באופן די מוצלח, כי אחרי שקניתי לה ברבי – "ופיצה! ו...שוקו!" – היא אמרה

שהיא בחיים לא נהנתה ככה, ואני כמעט בכיתי מאושר.

יום אחד עייף ומנומנם במיוחד שבו לא התחשק לי לדרוך אל אף מדרכה לוהטת של תל אביב, נמרחתי על הספה וצפיתי בחוסר-ברירה מוחלט בקופיקו. התעוררתי לחלוטין כשהקוף המפגר התחיל לשיר,

Voulez vous coucher avec moi ce soir?

אתמול לקחתי את הבלונדה לאיזו הצגה מטומטמת בקניון, שבמהלך כולה כל מה שיכלתי לחשוב הוא, כמה מפגרים אתה חושב שהילדים האלה, אידיוט? ואחריה הלכנו עם עמית להעיף עפיפונים ליד הים. מה שהיה ממש נחמד, אבל חזרתי הבייתה עייפה כמו מת וציפיתי להתאחד עם המיטה שלי מיד, אבל אז עשיתי לרנצ'י בלוג עד 2 בלילה, וכדאי לה שהוא יהיה שווה את זה J.

עבודה

אין, ואני גם לא רוצה שתהיה. מי החליט שאני חייבת לעבוד בחופש ומאיפה הגיע לו הרעיון המופרך הזה? יהיו לי עוד הרבה שנים מפרכות של עבודות מזעזעות ואין לי שום כוונה להתחיל אותן עכשיו.

בכלל, יש לי נטייה נורא חזקה לוותר מראש על עולם המבוגרים, או על עולם של בחורה נורמלית. אם אני אקום מוקדם בבוקר זה רק כדי לרוץ ליד הים בבוקסר ולא כדי ללבוש סינר מוכתם ולחטוף צעקות מבוסית ממורמרת שמקנאת בעור הפנים שלי.

אני אמשיך לישון מאוחר ולקום מאוחר, אני אמשיך להיזרק מול הטלוויזיה ולהשתרלל בהופעות, ואני גם אחזור לשחק בברביות אם אני ארצה, עד שיום אחד אהפוך לזקנות הפתאטיות האלו עם הקעקועים על העור הקמוט, וזה ממש לא יזיז לי.

עבודה בחופש מוציאה ממנו את כל החלק של ה"חופש", וכמה אגורות מסכנות לשעה ויחס מחורבן של ממונים לא ייקחו לי את החופש והיציאות שלי.

יחי פיטר פן.

אני חושבת שאני אלך שוב לים היום. נשארו לי עוד כמה שערות גוף שחורות.

אליזבת.