אוגוסט. אחרי מתקפת של חודשי התפרצות יצירתית בלתי נשלטת, הגיע החודש הזה כמעט לקיצו, ואני ורייצ'ל הזנחנו כמעט לחלוטין את הבלוג. הרגשתם בחיסרון? אני בספק. תמיד אפשר לחזור לפייסבוק כדי לגלות ששוב אין לכם שום נוטיפיקיישנס ושהצעת החברות האחרונה שקיבלתם הייתה מהמורה לכלכלת בית, שקצת מתגעגעת.
ולכן, אנוכי אליזביץ', הידועה בקרב כל מכריה וחברי פייסבוקה כיוזמת חברתית הגדולה [בעיקר אם החברה היא חברת כבלים], החלטתי לעשות מעשה, ולשטח בפניכם את כל מעלליי הבאמת-אבל-באמת-באמא-שלך לא משהו של החודש האחרון.
אבל רק את רגעי הקסם, כי אני עצלה.
11 אוגוסט, יום שני
התחיל כיום רגיל לחלוטין, אני ונטלי בעיר, היא קונה משקפי שמש ב9 בבוקר ואני שואלת את עצמי איפה השמיכה שלי ולמה הדלפק הזה כל כך נוקשה. חיכינו בסבלנות לתורנו בבנק – שאני לעולם לא מתכוונת לדרוך בו שוב – שהיה אמור להגיע אחרי 75 אנשים אחרים. אחרי שאישה ממורמרת בבגדי מעצבים מזוייפים העיפה אותנו מישיבה על המדרגות והרסה את ההומלס-שיק שלנו, החלטנו שההמתנה מזורגגת ועפנו משם, למרות שהתור שלנו התקרב בערך ב50 אנשים. ולמה? כי נטלי גילתה בארנק של עצמה 80 שקל! והיינו בבנק שעה וחצי! למה?!
בכל אופן, ככה מתחילים רוב ימי החופש הטיפוסיים שלי.
בערב קיבלתי הזמנה מעניינת עד מפתה: מרי התקשרה לשאול האם מתחשק לי לצפות איתה ועם הכנופיה – שימו לב – בכוכב נולד! היא אמרה פיצה, אז די הייתי שם, למרות שלא הכרתי אף שם חוץ מישראל בר-און. שאגב, מימש את התחזיות ההתחלתיות הקודרות שלי ובקרוב תראו אותו בפנאי פלוס הקרוב למקום מרבצכם משנה את הפריזורה לקצוץ/סגול/תוספות-שיער.
פונישראל?
בכל אופן, מרי ואחותה, נויקה, ספסיבה וטרטר התדפקו על דלתי בדיוק כשהתכוונתי ללכת למרי, והתיישבו בסלון שלי כשאני צופה בחדר בCSI. טיפוסי.
אהמ.. ואז ראינו כוכב נולד? מה אפשר להגיד על שעתיים של צרחות "ישראל מאמי..!" שכל פעם שחשבתי שהגיעו מאחות של מרי הסתבר שהגיעו מהאישה שילדה אותי?
השעה הייתה 11 בערך כשזה נגמר ואני החלטתי שלא מבזבזים ככה ערב חופשי וצריך עוד לצאת. אז יצאנו, כי אני דיקטטור בעלייה.
זה היה הערב הכי מצחיק שהיה לי בחיים, והקרדיט הולך ברובו לנויקה, וגם לספסיבה, שאיכשהו בדרך פלא תמיד תהיה הבנאדם הכי מצחיק בסביבה בלי למצמץ.
נויקה ומרי עבדו בקייטנה שבה היו זוג ילדים אמריקאיים שעברו טרגדיה כלשהי, אבל בכל אופן, בקייטנה בדרך כלל דרושה תקשורת בסיסית עם הילדים. ובכן, נויקה מתקשה מעט לתקשר באופן בסיסי באנגלית, ועד 2 בלילה נאלצנו לשמוע אותה שוברת שיניים בתרגום של "הבאנו שלום עליכם".
"אז אני רוצה לשחק עם דילן [הילד], כן?" אנחנו יושבים על ספסל ונויקה מספרת מענייני היום-יום בקייטנה, "אז אני מנסה להגיד לו שיזרוק ויתפוס את הכדור, כן?? אז אני אומרת לו –
Give me the ball, Dylan!
Now catch me the ball Dylan!"
וחשבתם שהילד עבר טרגדיה אחת.
זה עוד כלום. היא רצה לספסיבה, חיבקה אותה בחנק ואמרה,
"My love! We will having so much fun in ghetto Varsha! You and me! When we get down in the airplane we sing – we bring peace on you, we bring peace on you, and all Israel!"
כן, הגירסה שלה ל"הבאנו שלום".
וזה ממש לא נגמר. אני וטרטר נשכבנו על הרצפה המטונפת של הטיילת עם שרירי בטן תפוסים כשנויקה חיקתה אחד-אחד את הילדים בקייטנה. מהילד שתמיד גומר לכולם את האוכל עד לילד המעצבן הזה שתמיד בוכה ובוכה ושואלים אותו למה אתה בוכה והוא ימשיך לבכות ואתה תתחיל להתרגז ממש ותשאל אותו - אבל מה אתה רוצה בעצם? והוא ימשיך לבכות ולמלמל משהו לא ברור ואז אתה תצרח עליו שיגיד לך מה לעזאזל הבעיה שלו כדי שתפתור לו אותה והוא יבכה עוד יותר חזק כי הוא נלחץ שכועסים עליו ואז אתה נשבר ומעקר את עצמך. מכירים?
אחר כך רקדנו ברחוב את "בא לא על הקיץ, בא לה על הים וכו'", וב"רקדנו" אני מתכוונת אני, מרי ונויקה. כן, שמעתם טוב, מרי. התפרעות שלא הלכה לה מי יודע מה, כי בדיוק באמצע צעד סוער היא ראתה אנשים מתקרבים ועשתה את הקטע של ה"ברח" ב"פגע וברח" בלי לשים לב שהבחור הנחמד צעק לעברה, "היי, מרי!" ובעצם היה חבר של אח שלה.
מביך? לע. משעשע? מאוד.
ניתן להשיג בפלאפון של ספסיבה.
12 אוגוסט, יום שלישי
אני ונטלי הלכנו לקניון. אני בשביל למצוא ספרי לימוד – כדי שהשנה אשכרה יהיו לי – משומשים בחצי מחיר – כי הם לא באמת שווים את המחיר המלא – ונטלי הלכה לעשות הדפסה על בוקסר לחבר שלה ליום האהבה או משהו כזה. ואני אומרת "או משהו כזה" כי מי לעזאזל ידע שיום האהבה?
היא רצתה לשים תמונה של קופים על הבוקסר והתייעצה איתי כמה ימים לפני שהלכנו לגבי איך זה אמור להיראות.
הראש הכחול שלי מיד פלט שהקוף צריך לאכול בננה, לא סתם להיות שם.
נטלי חשבה שזה רעיון שובב ונהדר, ועכשיו החבר שלה לובש בוקסר של קוף אוכל בננה, בפרונט.
אני גאון. איכשהו אני, שבכל 17 וכמה שנותיי היה לי אולי חבר אחד והתאהבויות כמספר האנשים שחשבו שב"בעירום מלא" הם אשכרה יראו ציצים, מוצאת את עצמי מייעצת לכל מי שיש לה זוגיות בריאה ומשגשגת – נטלי – מה לעשות ואיך לעשות ומתי, ואפילו עושה את זה לא רע בכלל. אני מקרה מושלם של "מי שלא יכול לעשות, מלמד" [כל כך רציתי לכתוב במקום ה"מלמד", "עושה ביד" ארררג].
אז אם נקלעתן לתקופת משבר קלה ביחסים, או שאתן סתם רוצות לפנק אותו ולא יודעות איך, בואו, יש לי המון חומר מחשבה כחול ופוטנציאלי שאין לי על מי להוציא.
כשחיכינו שייגמרו להדפיס את המאסטרפיס נטלי נאנחה, "יא אללה איתך, את כל הזמן מתלוננת שאין לך חבר, תראי את זה ככה – את יודעת איזה הוצאה כספית אדירה זו? יום הולדת שלו, עברי ולועזי, יום אהבה עברי, יום אהבה לועזי, חודש לחברות, שנה לחברות, שנתיים לחברות, וכשסתם בא לך להראות לו שאת חושבת עליו – בקיצור, תיבלמי, את מונעת מעצמך משבר כלכלי."
ואני עמדתי המומה מול הנאום היפה ורק מלמלתי, "אני? מתלוננת? חלילה! הרי ידוע לכל שאני אהיה אשת-עסקים ביצ'ית ומצליחנית שאין לה זמן לשטויות החובבניות והמעיקות האלו. אהבה, נו באמת."
היום אמא אמרה שהשלמתי כבר עכשיו שליש מהתיאור שעשיתי לעצמי. הביצ'ית, כמובן.
14 אוגוסט, יום חמישי
חשבתי שבתאריך הזה אני אהיה בפסטיבל מטאל, אבל לאאא, למה שהוא אשכרה יתקיים? סצינת המטאל בארץ היא לא בדיחה, היא אגדה, מיתולגיה, מישהו שמע על זה בכלל? או שעושים לי "המופע של טרומן"? איך כל מה שאני מתכוונת להראות בו את נוכחותי המרשימה מתבטל?
אז הסתפקתי בנקסט-בסט-טינג וללא ספק חינמי-טינג – רן דנקר. תפסתי את נטלי ומרי ויחד הלכנו להזדמנות של פעם בחיים. אה, ראיתי אותו גם ביום העצמאות. בכל מקום הוא נתקע, הדנקר הזה.
אני ונטלי שמנו את התחתים המלכותיים שלנו על הברזלים שהקיפו את מקום מושבו של הסאונדמן ושות' ומרי עמדה לידנו.
נטלי נרדמה מעודף סוכר וחוסר דיסטורשן.
אני: "רן! תעשה לי סנדוויץ'!!" *ריקוד אדרנליני כמחווה פלוס צרחת "אולי תשיר משהו מוכר?! סלייר, או משהו?!" *
מרי: "או-מיי-גאד, רן דנקר זז כמו אוטיסט. הראל סקעת רוקד הרבה יותר טוב ממנו."
הנאה צרופה.
ואחר כך הלכנו לשבת על הסלעים שלי בחוף – ביטוי שבדרך כלל מתייחס לסלעי שתן, אבל את זה לא ניסיתי עדיין – דבר שדאגתי לבשר בקולי-קולות בחברת אנשים ממוצעים שראו בי מעין הפרעה לסדר היום היפה והמאורגן שלהם שבו אומרים "היי, מאמי!" כמשפט פתיחה למפגש חברתי ונותנים נשיקה מלאת ליפסטיק לאדם שלא החלפתם איתו מילה מעולם – חוץ מאותו "היי, מאמי!" ארור, כמובן – ולא מבינים גם מה לא בסדר בעולם שכזה.
אני לא אוהבת אנשים ממוצעים.
וזה כל מה שיש לי להגיד לגבי זה.
18 אוגוסט, יום שני
נסעתי לבקר את רייצ'י הצרפתייה, אחרי חודשים שלא ראיתי אותה ושנים שלא ראיתי את הבית החדש שלה בכלל.
זה היה נהדר, חוץ מהעובדה שהחתולה שלה ישנה על החזה שלי בלילה.
לצרפתייה היו המון סיפורים מרגשים מהמחנה ב – איך לא – צרפת, ואני הזלתי ריר רק מלחשוב עליהם תוך כדי שהסתובבנו בקניון נטוש באמצע הלילה בעיר שלה.
ואפילו למדתי עוד קצת מילים בצרפתית, שלא כוללות הצעות מגונות.
בבוקר של אותו יום מצאתי את עצמי מסתובבת לבד בדיזינגוף ללא מטרה ברורה. כאילו רגע אחד ישבתי בבית ושאפתי אדי צבע של דלי שהצבע האידיוט – גודנס, הוא באמת אידיוט – שכח לסגור, ורגע אחרי זה אני מלאה עשן, פיח וזיעה, אין לי שמץ של מושג מה אני מחפשת ולמה אני שם אבל זה איכשהו פשוט קרה. מה שכן, פגשתי את זיו בעזריאלי שלא ראיתי מאז הגיל שבו אספתי פוסטרים בריטני ספירס ועוד נחשבתי לילדה מחוננת, אז איכשהו מהשוטטות חסרת המניע שלי תמיד יוצא משהו נחמד.
19 אוגוסט, יום שלישי
משבע בבוקר הייתי מטפלת. אפילו די נהנתי מזה.
וגם אחר הצהריים הייתי מטפלת, כי יש איזה גן ירוק בתל אביב שבכל יום שלישי הייתה בו הצגת ילדים חינמית, ולקחתי את השלישייה ההיפראקטיבית שלי כדי לזכות בתואר "הדודה המהממת של העשור".
אמא לקחה אותי להרבה הצגות מושקעות כשהייתי קטנה – איך חשבתם שיצאתי כזו מוצלחת? – אבל כזאת "בילבי" בחיים לא ראיתי. ועוד בחינם? זה היה פשוט מגניב! אני ממש נהנתי! במופע הליצנים של הפתיחה היה אחד, זקן, עם שיער אפור מדובלל וחתיך בטירוף, שפשוט הייתי מוכנה לעשות את ילדיו שם על הבמה מרוב שהוא הצחיק אותי. וזו הצגת ילדים, כן?
אני לא זוכרת הרבה מהקטעים, אבל הוא היה פשוט שנון, והדבר היחיד שאני זוכרת הוא לא מי-יודע-מה אבל תנו לזה ניסיון, לאור העובדה שחשבתי שבאתי להצגה שבה עושים צליל של פלוץ והקהל המנוזל ושבע-הבמבה מריע.
הוא עמד שם ואמר, "היי, אתם יודעים שאני בא ממשפחה של קוסמים? מיד כשנולדתי אבא שלי נעלם!"
ואני מצחקקת מזה עד עכשיו, בחיי.
21 אוגוסט, יום חמישי
כל מי שהצעתי לו לבוא איתי להופעה של סאבלימינל, להעלאת זיכרונות מתוקים מהיסודי, פשוט חלה או גסס או מת.
טרקתי את הטלפון בפעם העשרים לאותו יום, נפשי כמהה לרוח של אוויר צח ולאיזה יציאה והתפרעות שתגיע כבר, כשראיתי את אמא כולה לבושה ומאופרת צועדת לעבר הדלת.
"היי, אמא," אמרתי בהיסוס וגבה מכווצת, "לאן את הולכת?"
"הופעה של סאבלימינל!" היא ענתה בעליצות. "את הולכת עם חברים או שאת באה עם אמא?"
זה היה כל כך עליז והייתי כל כך נואשת, וחוץ מזה אמא היא ה-אישה ה- מגניבה.
כמובן, אם השנה היא 77', אבל עוד נותר בה שמץ מהימים ההם.
אז מצאתי את עצמי שוב על הברזלים של הסאונדמן, כשהתחת שלי עוד כואב מרן דנקר, מענטזת עם הידיים וצורחת שיורידו את בוסקילז מהבמה, ואמא עומדת לידי ומנסה להשתלב.
אני תמיד נהנת כשאני יוצאת עם אמא.
נכון לסאבלימינל תמיד יש את שירי האחווה-שלום-ורעות הישראליים האלו שלו? אז לקראת סוף השיר ההוא שהוא קאבר של שלמה ארצי, אני רואה שפשוט הקהל נסוג אחורה בריצה. כאילו כולם מנסים לברוח ממשהו בתוך הקהל.
המחשבה הראשונה שלי הייתה, "שיט! מחבל! מתי מתחיל העניין שרואים את כל החיים שלך חולפים על פניך?! והאם אראה את כל העונות של "בנות גילמור" כשזה יקרה?"
זה לא היה מחבל, אבל זה היה משהו קרוב. נו, אתם מכירים, ערבים הולכים מכות.
סאבלימינל היה ה-חמוד לגבי זה. הוא סיים את השיר ואמר, "חבר'ה, איזה פאדיחה. זה ממש לא לעניין, ועוד שאנחנו בדיוק באמצע שיר כזה.."
22 אוגוסט, יום שישי
אתם לא תאמינו!! יצאתי ביום שישי מהגומחה הקטנה והחמימה שלי ופגשתי אנשים! אמיתיים! ולא אמיתיים כמו "הם אמיתיים בתוך הראש שלי ואתם יכולים לקפוץ לי"!
אפילו נהנתי מזה. פגשתי המון חברים חדשים, אמא! והייתי המקרה-האבוד של החבורה, אבל אני כזאת גם בין כאלה שברחו מאברבנאל.
אני כל כך חמודה בשמלה צהובה, עצבים רופפים ומוח מבולגן שאני פשוט לא מבינה איך אני לא בראש פירמידת הפופולאריות.
בואו נסכם בכך שאני פופולארית בקרב הלא-פופולאריים, שזה מה שמגיל קטן אמא חינכה אותי להיות, ושנגמור כאן את הויכוח כי אני לא יכולה לשמוע שוב פ' ל' ר' באותה מילה.
24 אוגוסט, יום ראשון
אני חושבת שזה היה היום העמוס בחיי. נטלי סחבה אותי לקניות רומנטיות לאהובה בשעה הכי חמה ביום.
קצת לפני שממש צהריים לקחתי את אחיינית שלי לים וצלינו את גופותינו התימניות כמו שצריך. ואז הייתי פנויה ומזומנת ליום ההולדת של עדיק!
את המופע הקומי המלא שלי על הפיצה הנוראית והדקיקה של רפאלו כבר נתתי, והאמת שכולנו עייפים מזה, אבל אני בעיקר אהבתי את "תודה על המפית, אבל איפה הפיצה?!".
אני בנאדם שאוהב לאכול, אבל כנראה אני נראית כמו שאני נראית כי אוכל פשוט לא חשוב לי כל כך. ובדיוק בגלל זה היה לי ערב ממש נחמד. מזל טוב עדיק בן ה-17 :]
25 אוגוסט, יום שני
עשיתי בריכה לקטנים במרפסת הגדולה והמדהימה שלי. אחר כך סחבתי את הבלונדינית שבאחייני עד לנטלי, שם אני והיא ישבנו ובכינו על יין לבן ובורגרים ושנאנו את החיים. אבל אז הם נעשו די נחמדים, כשאני והבלונדה התחלנו לרקוד לנטלי בסלון שירים של שרית חדד.
26 אוגוסט, יום שלישי
הייתי בהופעה של עידן רייכל! ולא, ממש לא עניין אותי הסולו של ליבירן!
ההופעה הייתה ממש מוצלחת בשביל מישהי שאין לה מושג מהשירים שלו, אבל הרוח מהים, והקולות המדהימים שהיו להם, ןהסוף-סוף-הבנתי-מאיפה-אני-יודעת-כל-כך-הרבה-אמהרית, הכל היה כל כך יפה ורוחניצ'י ומרומם, ופשוט כיף.
27 אוגוסט, יום רביעי
קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה מדניה! כן, כן, אותה הדניה שאתם תמיד תוהים, "רגע, היא איתנו בבצפר? אבל אף פעם לא ראיתי אותה בבצפר? אבל..." וכו'. היא אמרה לי שהיא מתחת לבית שלי וממש מתגעגעת, ואני ירדתי למטה בבוקסר מרופט ומשחה נגד הרפס על כל הפרצוף כדי לתת לה חיבוק ענקי ולהיות מוחמאת בכך שגבהתי, רזיתי, השתזפתי, השתנו לי הפנים, ובכלל אני נראית מוארת יותר.
אני אוהב דניה.
30 אוגוסט, שבת
נטלי נוסעת לפולין בקרוב, ולכן הוחלט ששתינו צריכות בילוי לילי נחמד ושקט. אז הלכנו לשבת בים בשמלות מתנפנפות עם גיטרה, אני מנגנת, היא שרה, והיא מקבלת הערות מרושעות מעוברים ושבים.
ערב כלבבי.
אחרי שהתחת שלי התמלא חול והפעם השש-עשרה שהגיטרה שלי סבלה את "Knocking On Heaven's Door" ארזנו את עצמנו והלכנו הביתה, לא לפני שפגשנו את טל ובחור שהדבקתי בהרפס. 'צטערת.
אממ, ואז הגיע הרגע הזה בדיוק, 4 ומשהו בבוקר של ה-31 באוגוסט, יום אחרון לחופש הגדול האחרון שלי.
לילה טוב.
אחיין שלי משחזר את ארמגדון
יכולות הצילום הקטסטרופליות שלי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: