מריח כמו רוח נעורים

באוזניים שלי: קולדפליי.

אני יודעת, לא אופייני לי בכלל, מוזיקה לא מפרה ולא יצירתית וכו', מלוקקת וחוזרת על עצמה, אבל היא מזכירה לי את הילדות. ועם זה אי אפשר להתווכח, נראה אתכם נגד יודה פוליקר.

וחוץ מזה התחשק לי פעמונים.

המעשה הלא-אנוכי של אליזבת ליום זה

אחותי הקטנה והפוסטמונת החביבה חגגה אתמול 16 עונות-מעבר-מעצבנות, ואחרי המסיבה הספונטנית שעשו לה היא החליטה באופן ספונטני לישון הרחק-הרחק אי שם.

ואני הבאתי לה תיק ביצפר מלא לחלוטין – הילדה לוקחת את כל הספרים! היא באמת חולקת איתי גנים? – שהיה עליי לסחוב יחד עם התיק הכבד שלי, שהיו בו שתי מחברות, וופל מצופה, סנדוויצ'ים ותפוח.

אז לא התכוונתי כלל וכלל לקחת אוטובוס ועליתי לטרמפ עם בחור חביב וידיד המשפחה – מתה על המושג הזה – ונסעתי חופשייה מדאגות בבוקר נהדר של מכונית מצוחצחת וגירסאות אקוסטיות לשירים של אריק קלפטון ורדיוהד ברדיו.

כשירדתי נחמה עברה עם האוטו ואני רק קיוויתי שהיא שמה לב לחצאית הקצרה שלי ולזה שיצאתי הרגע ממכונית של בחור בלונדיני גבוה ומגניב [אה, ונשוי? חעחע]. אבל היא חלפה לה כמו נאד ברוח.

ואני עדיין אחות מתחשבת ומאמית לחלוטין שסחבתי לאוראיי ילדת היומולדת את כל מאתיים הספרים שלה מהמקום שבו הוא הוריד אותי עד הביצפר.

אליזבת נערה עובדת

זוכרים את הפוסט המתבכיין ההוא על כך שלא מצאתי שום עבודה בקיץ? אז זהו, כנראה אצלי הכל בא בדרכים מיוחדות.

במקום עבודה אחת מסודרת בקיץ, יש לי עבודה אחת מסודרת בלימודים ועוד שתיים אקראיות כדי לאזן את העניינים.

אני הולכת להיות כל כך עשירה.

היום התחלתי את העבודה השנייה במספר. עבודה במטה בחירות. לא זוהר, אני יודעת, אבל לא הייתם אומרים את זה אם הייתם רואים את החולצות הצהובות בוהקות שאני ונטלי לבשנו, והסתובבנו איתן בכל העיר כמו שתי גחליליות ענק שתקוע להן זיקוק קוקאין בתחת, מחייכות לכולם ללא-הפסקה וזורקות, "שלום!! חג שמח!! שנה טובה לך!!" ופליירים לכל עבר.

יחי שכר-המינימום.

מתנה נוספת לרשימה

אמבר, רנצ'י, מרי, לנקר ובצאלי קנו לי נעלי עקב סגולות – שאני בחרתי, כמובן – והרחיבו את רשימת המתנות ליומולדת האחרון. כמובן שלא יכולתי להסתפק בנעלי הבז' שהיו באותה דוגמה או בשחור ופשוט, רציתי נעליים עם אופי, ואין כמו עור סגול בוהק כדי לגרום לנעל להיות מלאת-חיות ונוכחות.

משהו שגיליתי על עצמי היום: בניגוד לאופי הילדותי-עד-טירוף ולחוסר-הבגרות המשוועים שלי, יש לי כמה נקודות זכות בעולם המבוגרים. זה התחיל ביכולת מופלאה לדחוף כמויות אלכוהול אדירות ללא-מאמץ, המשיך בשלוש עבודות תוך כדי לימודים קורעי-תחת, וזה ממשיך להתפעלות שקיבלתי היום מצד רנצ'י ואמבר על היכולת המדהימה שלי לעמוד על עקבים דקיקים לזמן ממושך ולהיות יציבה כמו מערכת היחסים בין איימי ויינהאוס וקוק.

אבוי! הייתכן שאני מתבגרת? לא נראה לי. גם אם זה נעלי עקב – הן בצבע סגול משעשע ואני מתכוונת לנעול אותן עם צהוב וירוק; גם אם זה עבודה – אני לבושה צהוב ורצה ברחובות העיר, גוררת אחריי נטלי על פלטפורמות [אגב, צעד מטומטם מצידה]; והאלכוהול.. טוב אלכוהול זה לנצח.

רגאיי רוסי שולתתתת!!!!11

נ.ב אחרון בהחלט

הייתי סבורה ובטוחה לגמרי שהתגברתי על עופר שכטר איפה שהוא בכיתה ז'. ועכשיו, 5 שנים אחרי, ראיתי את התחת חסר השיזוף שלו על שער פנאי פלוס.

הברה אחת: ררראאאאארררררר.

שנה מתוקה לכולם!!