וזה די מצריך פוסט.
אני יודעת שאני די מזניחה את הבלוג בזמן האחרון, אבל אני חושבת שיום הבלוגים הבינלאומי שווה התיחסות.
יש משהו מרגיע בלכתוב בבלוג, בלספר מה קורה איתך לכל העולם, להביע את דעתך באופן פובמי כל כך, למרות שהבלוג שלי לא זוכה לחשיפה גדולה, ואולי טוב שכך, אבל יש משהו בזה. מאיזושהי סיבה אני מרגישה יותר טוב אחרי שאני יודעת שמי שיתענין בשלומי, שמי שיתענין ולו לרגע במה דעתי יוכל לדעת זאת ללא שום בעיה. כמובן שיש בזה גם משהו קצת מלחיץ, שאנשים לא נחמדים יוכלו לדעת דברים שאולי לא רציתי שידעו אבל בעזרת חמש שניות בסוף כל כתיבת פוסט, שבהן אני בודקת אם יש דברים כאלה בפוסט מרגיעות אותי.
כשאני כותבת פוסטים של בלבול, אלה שאף אחד לא מבין...אחרי שאני כותבת, גם בלי הפרטים, ממש ממש בכללי ובתאוריות אני מבינה יותר טוב את עצמי, את הבעיה וכשאני מבינה מה הבעיה אני מצליחה לפתור אותה יותר מהר. יש משהו בלכתוב פוסט, בלנסח את מה שאתה רוצה להגיד בצורה מענין וברורה, אולי זה האתגר, כי אני לא הכי טובה בלהביע את עצמי ברור ומענין.
ולמרות שלי אין את הכוח או הזמן או הרצון לקרוא בבלוגים של אחרים, לפחות לא עכשיו, אבל פעם הייתי קוראת. ואני מאמינה שיש משהו מרגיע בלקרוא בלוג של מישהו עם בעיות דומות לשלך ליהות בטוח שאתה לא לבד. ואולי לקרוא על אנשים שעברו את מה שאת העובר והם בסדר להבין שזה שום דבר זה עובר בדרך יותר מוחשית. יש כל כך הרבה בלוגים שדי בטוח שתמצא בלוג שבו כתוב עם אותן בעיות שיש לך.
יש משהו מרגיע בבלוגים. (אבל עדין שום דבר לא משתהוו להשפעה המרגיעה שיש לספורט...לי עוזר במיוחד טניס אבל אני מאמינה שלכל אחד את יש הספורט שלו)
טוב זהו זה מספיק..
מריה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
