"את רק זכרון בשבילי"

אולי אלה הלימודים

או העובדה שבאמת לא הייתי לבד ככ הרבה זמן. כמעט שנה, מאז בואנוס איירס. אבל זה היה לבד אחר. עם תוקף.

אולי זאת המוזיקה

או חוסר הכתיבה שלי במשך הארבע השנים האחרונות.

לא מסוגלת. לא משוחררת. לא חופשיה.

באמת? זה מה קורה בסוף?

או שמשתעבדים לה או שהיא, בעלת כנפיים שכמותה, עפה בלי להסתכל לאחור?

איפה הימים האלה, איפה

תמיד הייתי נוסטלגית. לפעמים זה לא טוב לתעד.

לעצמי- לקרוא את הספר של תה. לקנות אותו חודש הבא..

כשיהיה כסף נורמאלי.

אווט.

מיכלי.