מבחן שיטות מחקר, 2017. רפלקציה על
התנגדות.
היא דינאמיקה של מאבק. על גבולות. מאבק בין שני מצבים- של רצוי ושל מצוי,
והנסיון לקרב את הראשון לשני.
אנסה להסביר זאת תוך מתן דוגמא הלקוחה מהתהליך האישי
שאני עוברת, בטיפול פרטני דינאמי מזה שנה וחצי, העוסקת בחוויה שהמפגש הראשוני איתי
מעורר. חווית ההתנגדות.
בטיפול הפרטני הצליחה המטפלת שלי לשקף לי את התחושות
שהתעוררו בה במפגש הראשוני איתי, ובכך למעשה נתנה שם לחוויה שאני מעוררת במפגש
הראשוני עם אחרים בחיי.
תחושה זו, לפי דבריה, התעוררה אצלה בעקבות מספר דברים: הראשון, סוגיית
שמי. מיכלי. עם י בסוף. לא מיכל. מיכלי. כןכן. עם י בסוף.
כשנולדתי, הורי נתנו לי את השם מיכל. אני
הוספתי את הי' בסופו לאחר תהליך של בחינת שמי, איך אני מרגישה כלפיו ומה אני
מרגישה כשקוראים לי בשמי. האם שמי אכן שלי? הרי יש סיכוי גדול שהשם שנתנו לי הוריי
הוא אינו השם שלי מהבחינה הרגשית. האם הוא מעורר בי את התחושה שאני רוצה לעורר?
היו רק מעט מהשאלות בתהליך שעברתי עם עצמי בגיל ההתבגרות, אשר בסופו, לאחר חשיבה
על שמות אחרים, החלטתי להוסיף את הי' לשמי הקיים.
תחושת ההתנגדות בנוגע לשמי החדש
מתעוררת, כפי שהגדירה את זה המטפלת שלי, כיוון שהי' בסופו, המסמלת כינוי שייכות
ושם חיבה- חיבה הנובעת מקרבה- קרבה שלא נוצרת במפגש ראשון, הכרוכה בתהליך. וכך גם
היו התגובות.
הזכורה לי מכל המבטאת את מהות ההתנגדות בעיניי היא "אני
אקרא לך מיכל. כינוי צריך להרוויח".
בנוסף,
מתעוררת ההתנגדות כלפיי עקב ההתעקשות שלי לקרוא לי בשמי, והתגובה התקיפה והחריפה
שקרית בדרכו של מי שבוחר לבטל את דרישתי לכך. החריפות והתקיפות (הלוא הם זעם המכסה
על פגיעותי) מתבטאת לפעמים במבטים נעוצים, בנאום על ההבדל בין השמות
"טל" ו "טלי"- שהם אינם אותו שם ואין אף טלי שתציג את שמה
ותיקרא בשם של אחרת- טל- ועל כן עליהם לקרוא לי בשמי שלי, ויכולה להגיע גם להצעה
בוטה בהצגת תעודת זהות עקב הבעה של חוסר אמון כלפיי כשאני מציגה את עצמי.
כמו
שהגדרתי בהתחלה, ההתנגדות עבורי היא דינאמיקה של יחסי כוח- האדם שמולי בוחר לבטל
באקט שנחווה עבורי ככוחני את בקשתי להיקרא כפי שאני בוחרת שיקראו לי. התגובה
שמתעוררת אצלי היא תוקפנית ומתנגדת, וכך למעשה נוצר מעין ריקוד מעגלי של התנגדות,
שכדי לשבור אותו עליי להשקיע אנרגיות נוספות.
המצבים נהיו אף מורכבים יותר ביחסי
מרות היררכיים בצבא ובעולם העבודה האזרחי.
הדבר השני שעורר אצלה התנגדות, כך הביעה, הוא הרצון המיידי שלי באינטימיות, וכניסה מהירה לתהליך העבודה עקב מוצפות שחשתי
באותה תקופה, בלי להבין ששני הדברים- יצירת אינטימיות וכניסה לתהליך העבודה-
מורכבים ובנויים מתהליך. מיד הבאתי בפגישות הראשונות את הדברים שקרו באופן
כרונולוגים, שהכילו בתוכם תוכן קשה ומורכב, שטרם עובד, וציפיתי לחיבור רגשי מיידי
מצידה עקב החשיפה הראשונית האינטנסיבית. לכל פגישה הגעתי עם נאום מפורט על פרטים
טכניים וכרונולוגים- כדי שקודם כל תדע. כדי ליצור את התשתית הסיפורית, והצפתי אותה
במידע ובעובדות באותה כמות שאני הייתי מוצפת ברגש. "הרגשתי שאת דורשת
אינטימיות באותה עוצמה שאת דורשת שיקראו לך מיכלי".
לתיאורה אוסיף את
עניין המראה ושפת הגוף שלי, הנוכח והדומיננטי בחיי. סוגיית המראה החיצוני, המשקל
העודף, והרושם שאני יוצרת במפגש הראשוני בהינתן הסטיגמות על אנשים שמנים, ובייתר
מיקוד- על נשים שמנות, בחברה יחד עם ההערכה העצמית בנושא הזה- מעסיקה אותי מאז
שאני זוכרת את עצמי. לכל אורך הילדות, גיל ההתבגרות, והבגרות היחסית טרייה שאני
נמצאת בה עכשיו (בגיל 24).
המבט הסוקר מכף רגל ועד ראש בפגישה ראשונית, הוא המפחיד
אותי מכל.
באופן מודע או לא, מבט זה מביא איתו הסקת מסקנות ותחילת היווצרות של
הרושם הראשוני. והרי לי, אין הזדמנות שניה ליצור רושם ראשוני. לפני פגישה עם העולם
שבחוץ, אני מבצעת טקסים שנועדו להפחית את החרדה מחווית הדחיה- בין אם זה מפגש עם
אדם חדש, או אדם 'ישן' שכבר יש לו ותק כזה או אחר בחיי. שלל תסריטים עוברים בראשי:
החל מאי קבלה לעבודה על סמך המראה/השם שלי, ועד לדחיה על הסף בפן האישי-חברי מבלי
להרגיש את פוטנציאל הקשר שייתכן וקיים.
ואם באלה לא די, בסיטואציות בהן אני מרגישה
מראש בעמדת הנבחנת, אני מאבדת את המילים הנכונות. היכולת לביטוי בע"פ במצבי
לחץ שכאלה, יורדת משמעותית, ואני מוצאת את עצמי חייבת להגיב מחד, כמצופה ממני, ומלאת
בעבוע של פחד מדחיה מאידך. הדיבור שלי נהיה חד, חסר טאקט, ואין ביכולתי, בהינתן
המערבולת המתנגדת, לווסת את עצמי ולהתבטא באופן מקרב שירתום את הצד השני
לאינטראקציה של קשר וקרבה. אז אני יורה. "חיצים", אמי הייתה קוראת לזה.
"את יורה חיצים, ואחר כך נפגעת. את נפגעת מחצייך שלך", אמרה לי באחת
מאלפי השיחות שניסתה להעניק לי בהם כלים להתמודד עם העולם.
הרתיעה המתוארת, וחווית ההתנגדות שאני מעוררת כבר במפגש הראשון, כך התברר לי, אינה מנת
חלקה שלה בלבד. גם בן זוגי כשחשפתי בפניו את דבריה, הסכים ואמר
שאכן כך היה לו המפגש הראשוני איתי, בתקופה הראשונה שהכרנו. הגילוי הזה היה מכאיב
ומכונן מאוד מצד אחד, אך גם עורר תחושת קרבה בשל ההתגברות של בן זוגי על התחושה
הראשונית שעוררתי בו, והישארותו מספיק זמן כדי להכיר אותי למרות שהתמלא בתחושת
דחיה ממני.
גם חברות מהשנים האחרונות, כשהעלתי נושא זה בפניהן, הנהנו בחצי ביישנות
חצי מובכות, והסכימו. אחת מהן, הישירה יותר מאלה שיש לי בחיי, ציינה ש"פשוט
לוקח זמן לאהוב אותך"- משפט שהרגשתי שמבטא במדויוק את האינטראקציות ההתחלתיות
שנקרות בדרכי.
עם הזמן זיהיתי את מנגנון הפיצוי, המתבטא בעיקר בחברויות
ובמקומות עבודה. בעיניי הוא מופעל מתוך הבנה של הרצוי שלי אל מול מאבק פעיל ברכיב
המצוי שלי. ובמילים אחרות, הרצון להיות שייכת ומקובלת תוך מלחמה ברושם הראשוני
הבלתי נשלט שאני יוצרת, המעורר התנגדות אצל הצד השני.
מיריית
הפתיחה- מתחיל מרדף הפיצוי.
אני טוטאלית, מתמסרת עד הסוף, עושה מאמץ מעל ומעבר, נותנת
שעות, אנרגיה, דם יזע ודמעות נוספות- הכל בנסיון להצליח במרדף אחרי קבלה ושייכות. מהר מאוד אני
תופסת מקום משמעותי במקום העבודה שאני מגיעה אליו, או בחיי האדם 'החדש'- מקום טוב
להיות בו כדי להיות אהובה וכדי להפחית את ההתנגדות שאני מעוררת באופן טבעי.
המנגנון הזה וסוג ההתנהגות המשתדלת והמרצה, נובעת אצלי ממקום פגיע ופגוע- של הילדה
שרק רצתה שיאהבו אותה ויקבלו אותה. שיצליחו לראות אותה מעבר לשמה, לדרך שבה נראית,
ולמילים שיוצאות לה מהפה.
המקום החרד שמפעיל את העשייה הבלתי פוסקת סביב האחר, על פי רוב,
מתעלם כמעט לחלוטין מגבולותיו ומצרכיו שלו. אולי הוא לא צריך אותי בעוצמות האלו.
אולי הוא לא רוצה. אולי זה לא הקצב שלו, או המקום בו הוא נמצא. אולי זה מרתיע.
ואז
באה ההתנגדות- לעיתים פיטורים יזומים או התפטרות שלי כי אני לא מרגישה רצויה
ומשמעותית. במקרים אחרים התרחקות יזומה של אדם קרוב ללא כל התרעה מראש.
"לפעמים צריך להתרחק כדי להתקרב", נאמר לי. אבל ההתרחקות, כמו גם
הפיטורים או ההתפטרות, מגרדות פצע מכאיב ופתוח, שלא עתיד להגליד או להיסגר בקרוב.
ההתנגדות אינה זרה לי, בחיי האישיים,
והיא פוגשת אותי במקום מאוד מוכר לי וצורם. אני אדם המעורר התנגדות. זאת
האינטראקציה שאני מביאה איתי- היא מעוררת ומתעוררת אצלי וגורמת לתגובות מתנגדות.
זה המעגל שלי.
מעניין כמה אקבל.