לפני המוני טריליוני שנים חיו בפח אשפה שמונה אנשים קטנים ומתוקים.
לגדול קראו 'חתיך', ולקטן קראו 'ככה'. השאר לא רלוונטים כי הם כמובן לא 'חתיך' ואפילו יותר נמוך מ'ככה'.
בפאתי שדות וכרמים התגוררה לה ציידת פרצופים נחשבת.
שלא תבינו לא נכון, היא לא דגה דוגמנים חדשים, היא צדה פרצופים.
היא מפתה את האנשים, וצדה להם את הפרצוף. זאת מחמאה גדולה מאוד כשצדים לך את הפרצוף, הרי הוא שווה משהו.
וכאן סוף האקספוזיציה. עכשיו העלילה:
ביום אחד ציידת הפרצופים קיבלה את המתנה החודשית שלה. לא, לא את תלוש המשכורת, לא, גם לא את הגיליון השבועי של "לאישה". היא קיבלה את הוסת שלה- אותה היא מכירה טוב מאוד כבר מכיתה ז', למרות שאמא שלה בכלל עקרה.
"אוי לא, כמה דם!" היא צווחה בבית והסתובבה סוב וסוב. "כמה דם!!!"
היא נכנסה לפאניקה רצינית שכן לא היו בביתה טמפונים ולא תחבושות הגייניות חד פעמיות.
"הו, המוניי! מה אעשה?!" היא ריירה בהיסטריה שהגבירה לה את זרימת הדם שיצאה לה מבין הרגליים.
היא לקחה מגבונים לחים שהיו שייכים לתינוקה זיכרונו לברכה ששכחה אותו במכוניתה, והחליפה אותם בקצב מסחרר. מגבונים הרי לא סופגים מי-יודע-מה וזה היה עיניין רציני, רציני ביותר!
היא החליטה שבזוהמה הזאת היא לא מסוגלת יותר לחיות ובאותו רגע החליטה שגם אם התינוק שלה מת זה לא כל כך נורא. היא גם הצליחה לפתור סוף סוף את החישוב המסובך מכיתה י"א.
היא לקחה את המגבונים האדומים ושמה אותם בשקית ענק. היא יצאה לחפש פח שבו תוכל לטמון את הזוהמה אך אף פח לא היה מסוגל להכיל כמות כזאת של אשפה. "הו המוניי," היא צווחה לשמיים, "רק אם היה פח אשפה גדול דיו כדי שאוכל לשפוך אליו את המתנה החודשית שלי!!!"
ואז משום מקום (כאילו מן השמיים) הופיע אור נאון מסורבל וארוך שהוביל אותה אל ביתם של שמונה האנשים.
עכשיו יהיו דיאלוגים:
חתיך וככה עמדו על המשמר כדי שאף אחד לא יסריח להם את הבית. הם נהגו לגרש ממחזרים, זורקי אשפה ונהגו לעשות קבלת אורחים משו-משו לעובדי העירייה שלקחו את הזבל שלהם. הם היו קוראים להם 'עוזרת בית בהתנדבות'.
מרחוק הם זיהו את ציידת הפרצופים מתקרבת לעברם בצעדי ענק עם בומבות משני צדדיה.
היא התקרבה אל חתיך וככה המבוהלים שהיו כבר מוכנים ומזומנים לתקוף אותה.
"היי!," אמרה ציידת הפרצופים לעברם,
"אתה חתיך!" היא הצביע על חתיך המבוהל שלא ידע מימינו ומשמאלו.
"מעניין ,חשב ככה,
"ואני?" שאל ככה
"אתה ככה.." ענתה ציידת הראשים.
ומאז זה היסטוריה.
