אני יושב ליד המחשב, מנסה לחלק את הקשב שלי - בטלוויזיה מתנגן משהו הזוי ונוראי, בטח בכוונה, כדי להיות "כל כך עצוב עד שזה מצחיק. באוזן השנייה אני שומע את המוזיקה שמתנגת באקראי בווינאמפ. "זה משהו טוב, מה שתמנגנן שם בווינאמפ", אני חושב בלחש (כן, חושב בלחש, בראש שלי זה הגיוני כרגע).

תשומת הלב שלי מוסטת לאט לאט אל המחשב, ואני מנסה לזהות את המוזיקה. השם עולה לי...

וזה כמו קפיצה לתוך מים קפואים, בום!

השעה 11:00, ויש לי הנגאובר קטן. החום מעיק עליי, מנסה לחזק את כוחה של אותה חמרמורת.

זה לא משנה אפילו קצת - על הבמה (במת הטרו-מטאל בוואקן) מישהו שנראה כמו פרד פלינסטון מוזקן ואיזה קוקסינל שרים את התפקידים הווקאליים אחד של השני, במסגרת להקה שיש לה שם של להקת מטאל-קור, אבל שרה על דרקונים ואורקים.

הזיכרון כל כך חזק, עד שאני כמעט מרגיש את המחנק של שתי חפיסות קאמל בלי פילטר מהלילה של אתמול, כמעט מריח את הזיעה, הדשא הרמוס והבוץ.

אני רץ במעגל בצורה מוגחכת. סירקל-פיט. פרד פלינסטון מנופף בדגל מחוז בריטיש קולומביה על הבמה.

Impervious to fire"
"Impervious to steel

ובדיוק ככה אני מרגיש בשניות האלה.

תקראו לי אידיוט אם בא לכם, לי לא איכפת, זה פשוט טוב מדי.

טוב, לסיום מסר חיובי:

סמים זה רע מאוד, זה יכול להשפיע לכם על המוח, ועל צורת החשיבה שלכם.