הנה אני יורה לעצמי ברגל:

לטעון שאנשים דתיים/רוחניים/מאמינים/איך שלא תקראו לזה בוחרים בדרך זאת מפחד זה לנופף בחרב פיפיות. תמיד טענתי שאדם שבוחר להאמין באלוהים, או בכל כוח עליון אחר, עושה זאת מפני שללא דמות אב/אם כל יכולה, כזאת או אחרת, וללא האג'נדה שהיא עשויה להכתיב, העולם שלנו הוא מקום רנדומאלי ואכזרי. האדם המציא את האלוהים כדי לעשות את הכול בסדר. זה לא באמת עובד, כמובן, לא ברמה המעשית (כי המציאות שבה אנו חיים רחוקה מלהיות "בסדר"), אלא באיזו רמה תיאורטית, מעין תו תקן גדול ויפה שמודבק על היקום שלנו.

אבל, כפי שאמרתי, זה טיעון שמתהפך נגד המשתמש בו בקלות יתרה. כי כשהטיחו בפניי שאני בוחר שלא להאמין בשום כוח עליון מתוך פחד, נאלמתי דום. בגלל שזה הגיוני באותה מידה לטעון שקיום של כוח עליון גורם לי, ולדומי, להרגיש קטנים וחסרי משמעות, מפוחדים ועלובים ליד האינסופיות של אותו אל - ולכן אנחנו מעדיפים להתכחש לו כליל, כמו אותה יען, עם הראש בחול.

הייתכן שחוסר האמונה שלי לא נובע מרצון בחופש ובטוהר המחשבה? יכול מאוד להיות שאני סגור ומבוצר בעמדות שלי בדיוק כמו אותם אנשים שאני כה בז להם.

וגם אם אראה משחק כדורגל של הפנתיאון היווני נגד הפנתיאון המצרי, כשבמרכז המגרש, האב, הבן, ורוח הקודש עושים גנג-באנג על מוחמד, ובודהה, קרישה, ובעל צופים במתרחש ושותים דם שהוקרב לאלים אצטקים (אבל הייתה טעות במשלוח), האם עדיין אדבק בכפירה שלי? האם אהיה כמו אותם טיפוסים מבריקים, אשר בעודם מסתכלים על גולגולת מאובנת בגודל של פולקסווגן, יכריזו שזה לא דינוזאור, "כי בתנ"ך לא כתוב שהם היו קיימים", או הגאון התורן שיפטור את עבודתו של דרווין כשטות גמורה בגלל ש"סבא שלי לא היה קוף!"?

האם זה מוזר לעמוד ברפת, רטוב עד לשד עצמותייך, כשלגופך תחתונים, מגפי גומי וסינר, ולהרביץ לפרות עם צינור פלסטיק?

אלו החושבים שביכולתם להיות ארסיים יותר מהאדם הממוצע, בדרך כלל טועים. הם פשוט מרשים לעצמם לעקוץ עקיצות כואבות וחדות את הסובבים אותם, ונוטים להיות מופתעים כאשר הם דחקו בסבלנותו של מישהו ומגלים שהם לא היחידים שלהם לשון חדה ומושחזת. בדיוק כמו הטעות של המאמינים בכוחנות לשמה, וניצחון החזק על החלש... בלי לעצור אפילו לרגע אחד ולתהות, מה יהא עליהם, אם לפתע הם ימצאו את עצמם חלשים. וכולנו נמצא את עצמו חלשים וחסרי כוח מתישהו בחיים שלנו. אנשים מסוימים יותר, אנשים מסוימים פחות - אבל זה יקרה.

ירח הדבש עם האזרחות נגמר, והעבודה הזאת מתחילה לשחוק אותי. זה השעות הארורות האלה.

קיטצ': העולם לא כזה נוראי אם אחרי חליבת בוקר אתה יכולה לשבת בגינה עם כוס קפה וסיגריה ולראות את הזריחה. ואם מישהו היה בועט בי עכשיו, לא הייתי נעלב - זה מגיע לי.

וד"א, המחשב מת, גולשים במחשב בעבודה. מאיפה אני מגרד עכשיו כסף למחשב חדש, זה מה שאני רוצה לדעת?