אִינדיבידוֹאוּם

בחופש פסח הייתי במחנה של גרעיני אומנויות. הנושא של המחנה היה "חופש ועבדות" בהשראת ההגדה ופסח עצמו. 

הנושא הזה תפס אותי ממש חזק לאחרונה.

באחת הפעילויות דיברנו על מה זה בכלל חופש, איפה זה נמצא, איך אנחנו מגדירים חופש. בשלב מסוים אמרתי מילים שהיו חקוקות בי משכבר הימים, אבל אף פעם לא באמת השתמשתי בהן, והגדרתי את החופש שלי בין הגבולות שהצבתי לעצמי. כי בין הגבולות, שאם נהפוך אותם למציאותיים יותר- ויהפכו גדר עץ יש שטח ובשטח הזה יש אינסוף של דברים שאני יכולה למצוא ולהמציא ולחשוב ולאהוב ולשנוא ובעצם הבנו גם, שכשלא חיים על הגבול ומתעסקים בזה שאנחנו לא מצליחים לפרוץ אותו לפעמים הוא פשוט נעלם מעצמו.

אז לאחרונה אני מנסה למנות את השטח הזה שלי ולהתעסק בשטח ולא לפרוץ את הגבול. 

להעמיק את הכתיבה שלי, להעמיק את הקריאה שלי, להעמיק את היכולת שלי בתחומים כאלה או אחרים. 

בקיצור, אני חוקרת את השטח. 

אם מצרפים את המשבר האחרון, שהתבטא באיבוד אוסף הוודאויות שהיה לי, אל המחקר אז התוצאה היא שאני מאד לא ממוקדת. ועדיין ממהרת להבין דברים שהם לא בהכרח נכונים וטובים ועוד-כל-מיני-תארים-שיביעו-שהם-הופכים-לוודאויות. 

בכל מקרה,

הפואנטה

היא.. 

ש. 

אין לי כרגע פואנטה. 

כמה צפוי (: 

אבל! יש לי מסקנה. 

אני צריכה לילות לבנים והרבה דפים עם עצמי. או עם מישהו אחד ספציפי שאני יודעת שיהיה לי נוח לשתוק איתו. 

ושלא יהיה לי אכפת לגבי מקומות אחרים.

הזאתי מהשמה.