היום הוא היום שלעולם לא ישכח, היום שבו גילית כמה אתה מפחד. מפחד מהמבטים שלהם, מפחד ממה שאנשים אחרים חושבים, אבל בעיקר מפחד מעצמך. מהמחשבות שלך, מהאהבה שלך, מהקולות שבראש שלך. כל מה שאתה רוצה זה רק שקט, שיעזבו אותך לחיות ולהיות מי שאתה. שיפסיקו לגרום לך להרגיש מעוות ולא רצוי, שיפסיקו להציק לך ולשפוט אותך.
היום הוא היום שלעולם לא ישכח, היום שבו גילית כמה אתה חלש. לא עשית את זה, אין לך אומץ לעשות את זה. אתה יוצא לוזר, צומי, דפוק, מסריח, מגעיל.
היום הוא היום שלעולם לא ישכח, היום שבו גילית כמה אתה ריק. היום שבו הסתכלת במראה, הסתכלת לעצמך בעיניים והתגעגעת. התגעגעת לעצמך, למה שהיית פעם. התגעגעת לביטחון העצמי, לחופש לעשות מה שאתה רוצה, התגעגעת להרגשה של להיות נאהב.
היום הוא היום שלעולם לא ישכח, היום שבו גילית. גילית כמה שאתה לא שייך לעולם הזה, כמה שאף פעם לא תהיה שייך. לא משנה כמה תשתדל, תמיד תהיה מוזר ומעוות. כי אפילו לאהוב בצורה נורמאלית אתה כבר לא יכול.
היום זה היום שלעולם לא ישכח, היום בו הבנת. הבנת שאתה בנוי מפגמים, אבל גם אתה בנאדם. אתה לא יכול לתת לעצמך ליפול ככה, אסור לך להכנע לאחרים. אתה חי ונושם, יש לך רגשות, אתה שווה משהו. אנשים לא אוהבים אותך סתם, אנשים אוהבים אותך בגלל מה שאתה, עם כל הפגמים והמוזרויות. אנשים צריכים ללמוד להקשיב, ואתה צריך להחזיר לעצמך את המבט בעיניים. אותו מבט שמביע כל כך הרבה, ולהפרד מהמבט הריק הזה שעוטף אותך. להפרד מהקולות בראש, לא להכנע להם. להגיד להם שהם טועים, להלחם בהם.
היום זה היום שלעולם לא ישכח, היום שבו ידעת שיש לך חברים. אנשים שאיכפת להם. אנשים שאוהבים אותך. אנשים שיזכירו לך שאתה יפה, שאתה מקסים, שאתה שם בשבילם. אנשים שיחזיקו לך את היד כשקשה, שיחבקו אותך כשאתה בוכה. אנשים שיפסיקו להתעלם ממך, ולהתחיל לשים לב אליך.
הכל יהיה בסדר,
אתה עוד כאן.
הצבעים לא נעלמו,
אתה רק קצת דוהה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
