באחת הנסיעות האחרונות שלי ברכבת ישבתי סמוך לזוג צעיר, בראשית שנות העשרים שלהם לכל היותר.
הבחור הצעיר הרכיב מכשירי שמיעה, (אפשר היה לראות אותם די בבירור) כמו כן ניתן היה להבין זאת על פי מבטאו הכבד והאופייני לסובלים מבעיות שמיעה לא קלות. השיחה שלו עם בת זוגו הייתה, מן הסתם, בעוצמות לא שקטות אך גם לא גבוהות מדי. למעשה כמו הרבה אנשים שמנסים להתגבר על רעשי הנסיעה והדיבורים של האנשים האחרים בקרון. אבל בהחלט נשמע בחלל הקרון.
היום, למרבה השמחה, דעות קדומות והתייחסות שונה כלפי אנשים עם נכויות שונות הרבה פחות בולטת מבעבר. העובדה שגם אני סובל מלקות שמיעה לא קלה חשובה גם בשבילי.
רק מסתבר שלא כולם.
סמוך אלינו ישבה קבוצת חיילים. על מנת לא לחטוא בחטא יוהרה לא ארמוז כאן על דרך לבושם (חיילים להזכירכם) או התנהגותם. אפשר לומר שאנשים כאלו מכונים בד"כ "ערסים כבדים".
אם רק היו מתרכזים בשלהם, סביר להניח שאפילו לא הייתי כותב כאן. רק שלא זה המקרה.
בשלב די מהיר, אופן הדיבור של הבחור עם מכשירי השמיעה הסב את תשומת ליבם.
ודי מהר זה הדרדר לצחוקים מתגלגלים וכמה הערות בינם לבין עצמם שלא שמעתי, אבל מרבית הסיכויים שהתייחסו לאותו מבטא.
זה יכול היה להיגמר גם כך. לדעתי אפילו הצעיר לא שמע או לא קישר את צחוקם, אבל תן לאנשים מסוימים אפשרות ללעוג לאחרים והם ינצלו כל הזדמנות.
לתדהמתי התחילו אותם חיילים לחקות (כן ממש לחקות) את אותו מבטא כבד ובולט ובקולות גוברים והולכים מלווה בצחוקים רבים. זה התבטא בעיקר בחייל אחד , היתר חצי שיתפו פעולה חצי ניסו להשתיק אותו "לכאורה".
את המופע הזה גם זוגתו וגם הבחור עצמו כבר לא החמיצו. מבט תמה או גם נעלב התפרש על שני הפרצופים. הם ניסו להתעלם ולחזור לשיחה, אך בבירור לא הצליחו. בשלב מסוים הם קמו ועזבו את הקרון. את המבט על פניו של הבחור יוצא ממקומו קשה לי לשכוח.
רציתי להתעמת עם אותם חילים, אבל ויתרתי. נבלות.
הזכרונות מתקופת התיכון די חזרו פתאום.
גם לי כשסבלתי אז (אולי גם היום, אני לא יודע) מדיבור כבד במקצת ולא ממש ברור, הייתי צריך לסבול בנוסף גם חיקויים מצד 2 אנשים מהכיתה.
מיותר לציין שזו לא חויה נעימה במיוחד.
די מהר אחרי סיום התיכון, אפשר לומר ששכחתי מהמקרה, למעשה עד אותה נסיעה אחרונה אפילו לא נזכרתי בו במשך שנים רבות מאד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
