אני אתחיל במשפט שנראה לי מאד הגיוני
ואולי מישהו יאמץ את הרעיון שמאחוריו :
"תשתה הרבה, תאכל מעט. אף פעם אל תשאר צמא אך תמיד תיהיה רעב לעוד"
אחד הדברים המוזרים ביותר בחיים הוא רגע ההפתעה.
יום אחד כשאנחנו לא מצפים לשום דבר מיוחד או כשחושבים שהגענו לסוג של מצב ביניים שממנו דרך
יצאה היא לא נראית לעין או שפשוט האופק הוא רחוק מכל דבר אחר,
מגיע אותו המומנטום שבו אתה נדהם לגלות עד כמה
החיים אינם צפויים.
אם היו אומרים לי לפני שנה שיום כזה יגיע, או לפחות אם היו מציינים את זה לפני חצי שנה שיכול לקרות דבר שישנה בבום את כל אשר הבטחתי לעצמי כי לא יחזור לעולם, הייתי מגחח ובתוקף עונה - בחיים לא.
והנה זה קרה, להפתעתי (ואולי בעצם לא) ביום שבו אני מרגיש הכי חרא, ברגע שבו אני מרגיש הכי מוזר, בשנייה שאני שומע שיר שפשוט מתחבר באופן כל כך מושלם עם כל מה שהיא מייצגת - בו הרגע אני מקבל ממנה הודעה.
הודעה אחת, לא משהו חשוב, משהו פשוט שגורם ללב שלי בבת אחת לצנוח.
תמיד פחדתי ממנה, תמיד פחדתי ממה שהיא יכולה לעשות לרגשות שלי, כמה שהיא יכולה לטלטל את עולמי ולו רק בלומר מילה אחת, רק בלהסתכל במבט אחד.
בכל אופן שלא אסתכל על זה, אני כשפוט שלה, אני פוחד ממנה ונרתע, מתרחק ממנה אך בתוכי כמהה לקרבה.
דבר לא ישנה את ההרגשה הזו, דבר לא יגרום לרגשות להיעלם כלא היו.
תמיד אהבתי אותה ותמיד אוהב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
