להישאר חיים בחיים

אז הנה אני, יושב לי בנחת בכיסא ועונה לטלפונים.

אבל שום דבר לא מושלם, תמיד משהו חייב לבוא ולדפוק את המוזה !

לפני יומיים הושיבו אותי בדיוק מתחת למזגן ואני ידעתי שהולך להיות לי יום חרא כי זה היה המקום

עם הכי הרבה מזל נאחס ! רק שם אני קיבלתי שיחות שב 8 חודשים של שירות יום יומי לא נתקלתי ולא יכולתי לטפל.

בכל אופן, אחרי שעתיים של גיהנום, עברתי מקום ואז זה פגע בי - החיידק המוזר והלא נחמד הזה.

פתאום הרגשתי חלש, עיניים נעצמות, הראש כבד וסחרחורת משתלטת על כל הריאה. הכל מטושטש, נראה כאילו

המוח הפסיק לעבוד ורק אותות מזדמנים מתקבלים לסירוגין.

בקיצור, חליתי.

תמיד, עוד מאז שאני קטן, יש לי סימנים שאני עלפיהם יודע מתי אני מתחיל לחלות.

מתחיל להיות לי קר, לא משנה מה אני לובש או איפה אני נמצא. אני מרגיש חלש וחסר רצון לכלום.

אני מרגיש כאילו עוד רגע באה משאית ענקית! לדרוס אותי וזה רק עניין של זמן ....

שיעול קורע גרון - אבל זה דיי ברור, אבל הכי חשוב, הגוף מודיע לי שמשהו לא בסדר. כאילו, אי אפשר להסביר את זה, זה פשוט ככה.

הגוף מתריע בפניי כי קרה דבר ואינני במיטבי.

אז עכשיו אני מרגיש חרא, משתעל וגרון צרוד. כל הזמן שותה ואפילו לעשן לא בא לי ...

למרות שאני חייב, מכור לזה ואין מה לעשות.

טוב, ולמשהו יותר משמח.

בשעה טובה סיימתי את הבכירים !!! קיבלתי פס כחול וכיום אני נחשב לדרגה אחת מתחת לפראמדיק במד"א.

אני ממש גאה בעצמי כי הידע שרכשתי, למרות שאני לא משתמש בו, הוא נשאר בראש וזה ממש מפתיע.

לא מזמן דיברנו על כל מני דברים עם חברים בעבודה, ואני משום מקום באתי עם יציאות כאלו שלמדתי בקורס וממה שראיתי ולמדתי בשטח, בקיצור יצאתי הכי הזוי בעולם כי לא הבינו מה הקטע.

אבל בפנים ידעתי - זה גדול, בעוד זמן לא רב כשאני אלך ללמוד סיעוד או רפואת חירום, יהיה לי בסיס ותוכן עליו ניתן יהיה לבנות את המשך דרכי =) פומבה שמח ...

משהו לא כזה שמח.

מישהי פגעה בי.

הכי פאטתי להתחיל ככה את המשפט, אבל לפי שורה ומילים בודדות אלו, ניתן להבין מה יהיה התוכן של המשך הכתבה.

"ידידה" משכבר ימים שהגבולות לעולם לא היו ברורים איתה, התקשרה אליי וכמו תמיד צחקנו על זה שנתחתן וכמה שאנחנו מתאימים.

מפה לשם, או ככה לפחות לי היה נראה, הנושא עבר למשהו יותר מוחשי ויותר ריאלי. השיחות הפכו לאינטימיות והמילים נאמרו ברגש ובלהט עמוק.

נסחפתי. אל תוך העולם המופלא של אהבה חסרת גבולות וחסרת תקנה, נסחפתי בזרם המתוק של התאווה והרצון להיות אמיתי, הרצון לחיות חיים מבלי להרגיש דחוי או לא שלם.

אבל הגורל ... הגורל האכזר שלי.

קבענו להיפגש היום, אני חשבתי וקיוותי שהיום לפני העבודה אני אוכל סוף סוף לחבק ולנשק מישהי שמאד יקרה לי, מישהי שאף פעם לא הייתה "עוד אחת" בשבילי. קיוויתי שאוכל להבין סוף סוף מהי המשמעות שלי בחיים.

וכך עבר היום. מלא ציפייה, ללא מענה לטלפונים או להודעות.

חשבתי לרגע שהיא אולי נרדמה, חיילת אחרי הכל ... אבל לא, לא זאת. אצלה המילה "שינה" לא מופיע בלקסיקון.

ורק לחשוב שבאותו הבוקר אמרתי לה שהיום שלי יהיה יפה אם אני אבלה אותו במחיצתה ולתגובה קיבלתי - "יש לי הרגשה טובה לגבי היום שלך ..." במילים אחרות, לא יכלתי לקוות ליותר טוב מזה.

טוב, קרה מה שקרה, נקווה שמחר יהיה יום טוב יותר ... למרות שכבר עכשיו אני בטוח שגם עם המחלה וגם עם ההברזה,

הולך להיות כל כך דפוק ....

ווואאאאיייי, ומחר עוד ללכת לבריתה של חבר ממד"א ... אני מקווה שאוכל לשתות, לפחות כך אני ארגיש טוב יותר עם עצמי.