השבוע, ביום ראשון, נפגשתי עם פסיכולוגית. היא אמרה לי שאני ילד מיוחד מאוד.
היא אומרת שכדאי שאני אתחיל לטפל בבעיות שיש לי, כדי להיות יותר שלם עם עצמי.
אולי בגלל שאני לא מוכן להשלים עם העובדות, כל-כך נורא לי.
אבל איך אני יכול להתמודד עם האמת? סליחה, איך הם יוכלו להתמודד איתה?!
אני לא חושב שאני מסוגל לספר להם. בינתיים רק שניים יודעים על אנה, וזהו [לא טיפה מעבר לזה].
אני חושב שככל שאני אוהב אותם יותר, ככה אני רק נפגע יותר.
קשה להם להבין אותי. קשה לי להבין אותם. בכלל, קשה לי להבין אנשים.
אני חושב שאני אחזור להסתגר לי. למרות שזה נורא קשה.
כשהם שם, הם תמיד מפריעים לי. הם לא נותנים מנוחה, עד שאני לא מספר להם מה קורה.
אני לא מסוגל להתמודד איתם.
אני פשוט צריך למצוא דרך לא לחזור לשם, לפחות לבינתיים [אפילו שזה ממש יהרוס את כל מה שבניתי בחודשיים האחרונים].
"...לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי.
בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת..."
מילים: יענקל'ה רוטבליט. לחן: יהודה פוליקר.
מתי יבוא היום בו אוכל להרגיש שוב חופשי?
אני חייב את השחרור שלי. שקט מהעולם.
אבל אין לי איך ומתי.
-זה שוב קורה, הקריסה הפנימית הזו-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
