למרות שכולם שם יכולים לגרום לי לחייך, הוא אחד מיוחד.
הוא הכי טוב בזה.
מזג האויר הקר, הקפיא לי את הלב מלפני שבועיים בערך,
ומאז, אני מתהלך כסהרורי בין כל החיים.
אני מנותק, מרוחק. מחפש רק לראות את אותם חיוכים שלהם, שאולי, אולי, יעשו גם לי טוב.
אפילו כשלא דיברתי איתם, כשהייתי כל-כך עצוב ומדוכא, איכשהו הוא גרם לי לצחוק.
זה לא באמת משנה שזה היה רק לרגע, הוא הצליח.
אני כל-כך שונא את עצמי על זה, הוא לא אשם שאני כזה.
ובכל-זאת, הוא לא נותן לי מנוח. כנראה שאכפת לו.
אני צריך משהו שיפשיר אותי.
הוא ביקש לדבר איתי, אבל זה כל הזמן נדחה.
ועכשיו, בבית, שוב העצב עוטה אותי ומתעטף סביבי, הוא לא מרפה.
ביום ראשון אני שוב אגיע מכונס.
ישב לו שם בתוך שדה ורדים, מגוון הצבעים היה שווה-לב.
ממש מדהים למראית-עין. הצבעוניות הקרינה אושר ושימחה לכל.
ערב אחד, בעודו יושב לו שם, הילד הקטן, החלו השמיים מתכסים בצבע שחור, ענני גשם כבדים ועייפים.
השמיים החלו בוכים, צובעים את השדה באדום, אדום של עצב, אדום שמכאיב, ששורף.
ומאז אותו ערב, כל הורדים שחורים, נוּגים ורקובים.
מדי פעם, מבצבץ לו ניצן, שמנסה להחיות את השדה, אך ללא הועיל.
במקרה הטוב, הוא חי לו שבועיים, עד אשר מגיע היגון, מתכרבל סביבו ולא נותן לו מנוס.
הילד עדיין שם, כלוא בתוך חומת השאול שהקיפה את שדהּו, בוכה, ומתחנן, שיום אחד, אולי מישהו יגיע ויחלץ אותו משם, יצבע את כל הגן בצבעיו האמיתיים שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
