עולמה הרגשי המוזר של אמת

מישהו?

מישהו מקשיב לי?

שומע אותי?

מישהו זה אף אחד.

נמאס לי. אני מתאפקת לא לצעוק. אני פורשת מבמת הצעקות הזאת, לטובת לפנות למישהו, ורצוי שיהיה מסוים, בשקט.

את הגבול כבר מזמן עברתי, הפוסט הקודם היה השיא של אינטימיות מחוללת, ואני לא רוצה יותר לחלק את עצמי בתיבות הדואר של כולם.

אני קוראת ברדיו בתקוה שמישהו יענה לי במכשיר הקשר, כנראה בפעם האחרונה. מרגישה עכשיו כמו אניה תועה.

יש לי כל כך הרבה עוד מה להגיד, ואני לא רואה טעם להפיץ את זה פה. אבל אני לא מוצאת יעד לדברים שלי. וגם לא יעד לאהבה שלי, ולא מקום לדבר בו בלי להיות פה יותר מדי גדול.

אולי עוד שוב יבוא לי לכתוב פה פעם, אולי אם אני באמת ארצה להפיץ דבר מסוים, בלי קשר לילדה ההיא שהכרתם בחטיבה שהיתה עושה איזה דבר מפגר לפני כולם העיקר לא להשתעמם לבד.

רציתי להודיע למה אני לא כותבת. ולא רציתי שהפוסט הקודם יהיה הראשון שמופיע פה בעמוד.

אני עוד לא מוחקת. ואני גם אבדוק עוד את התגובות... כמובן.

אבל את המילים הבאות שלי אני אשמור, ואני מתכוונת לא לשמור אותן רק למי שישאל, אלא גם לבחור

מישהו.

פוסט זה מכיל תיאור חוויה מינית באופן בלתי מצונזר. אם אתה מכיר אותי מהחיים שמחוץ למחשב, או בעצם מכל מקום, חשוב פעמיים אם אתה באמת מתכוון להמשיך בקריאה.

מחשיך. אני מכוונת רשימת השמעה וצלילים חזקים בוקעים ונהדפים מהמחשב, מגיעים אל חדר האמבטיה עם דמותי העירומה. אני מושיטה רגל פנימה, נכנסת ובחיוך של זימה סוגרת את הוילון. עם פריצת הדים של אורפנד לנד פורץ זרם מים חזק מהטוש, מחליק על שיערי ומעסה את כתפי כשאני מתנודדת בסיבובים זעירים. פלגים קרים וחמים זורמים עלי ואני רטובה.

אני מסבנת את עצמי, ומתעטפת בריחות סבון ושמפו, ומקרבת את הטוש אל בין רגלי. המים מפלסים את הדרך אל הדגדגן שלי וממכרים אותי לתחושות מענגות. אנחות הנאה שלי נטמעות באנקות סבל מתנגנות. אני דופקת את הראש, ודופקת את הברז. אני רועדת לצלילי מיתרים ומתהלמת לקצב תופים. אני מתחלחלת, מסתחררת, רוקדת מתפתלת פועמת גומרת, צועקת בתענוג, והזמר קורא בסבל.

ככה כמה פעמים, עם גיוונים קלים, כמה שירים.

לאחרית אני תולה את הטוש, משעינה את ראשי אחורה ונותנת למים נעימים לזרום על צווארי, אל חזי, נעמדת תחת הזרם, עוצמת עינים ונעטפת.

אני סוגרת, מסיטה את הוילון, מושיטה רגל החוצה ויוצאת להתנגב בדממה. חשוך.

מי ידע שאני אשתמש בבלוג הזה כדי להשתחרר מעצבים? בטח שלא אני.

כמה קשים הדברים שקבעתי בפוסט הקודם (ולאו דוקא בעניין המיניות), כשכל כך קשה לי לסבול את אמא שלי.

היא יושבת ואוכלת ארוחת צהריים, ותוך כדי דואגת לי שלא יצא ממני כלום בחיים. חח באמת מפתיע שמדי פעם העתיד מדאיג אותי, הא? במה את חושבת שאת עוזרת כשאת אומרת לי שוב ושוב דברים שאני יודעת, שאני מטפלת בהם, כאילו שאני לא מודעת וחיה בעולם משלי והורסת את עצמי? למה את מדברת אלי כל הזמן כאילו שאת כבר לא רואה בי שום תקוה, כאילו שלפחות מבחינתך הכל אבוד? זה הכי מעצבן אותי. איך שאת קובעת. את בכלל לא יודעת מה אני חושבת! עכשיו שוב הלחץ בראש מתגבר ובוער, ואני נוהמת והדמעות עוזבות את העין. איך שלדברים חיוביים מפי את כבר לא מאמינה, אפילו כשהייתי הכי ישרה איתך (ובאמת שאני נמנעת משקרים) תמיד קראת לי שקרנית ולא האמנת לי. אולי את הלא-אמינה, ובגלל זה את לא יכולה להאמין לאחרים. אולי את, באופן כללי, לא מסוגלת עכשיו לראות תקוה בשום דבר ואת רק מוכת יאוש בשנים האחרונות.

ואני, משתחררת עכשיו מהלחץ הזה של לשבת איתך ליד השולחן ולספוג ולספוג בלי יכולת לדבר, והנה, אני מוכנה לפעם הבאה. ואני מוכנה כן לדבר איתך. אני לא מאשימה אותך, אני לא אקח ולא אפנים את המילים הנוראות שלך, אני אשתדל להיות הכי בסדר ויותר מזה, עד שתצאי מהדכאון-תפקוד-שוחק-אוטומטי שלך, ואחרי. חבל שאת כבר לא יכולה להיות מרוצה יותר מלרגע, וזוכרת רק את הדברים הרעים. בזה שאת לוחצת ומציקה לי את דוקא מורידה לי את המוטיבציה לעשות דברים, למרות שעדיין יש לי את הרוח שבי, שנושבת במפרשים. מדברים אחרים יש לי אותה, לא ממך בכלל. אבל אני אהיה מאושרת, ואצליח במה שארצה ואחיה טוב, ואני אקוה שאת תוכלי לראות את זה ולקבל אותי בכל מה שאני אבחר.