בשנים האחרונות תמיד טענתי שאמא שלי, מכירה אותי, אפשר לומר... בפיגור של כמה שנים. מכירה את לי הילדה הסגורה והמופנמת שהיתה פעם, ולא מכירה את לי של בחוץ. הייתי גם מתנהגת איתה, הרבה יותר כמו שהייתי רגילה להתנהג מתמיד, ופחות בהתאם לשינויים שעברו בי עם כל השנים.
השבוע, לקחתי מהספריה שני ספרים על לסביות. החלטתי שאת עבודת היחידת לימוד אחת שלי בספרות (שהייתי צריכה להגיש כבר מזמן ושאני כנראה אעוף מהמגמה אם אני לא אגיש אותה בתחילת שנת הלימודים) שצריכה להיות על ייצוגי מגדר בספרות, אני אעשה בנושא דמות האישה הבי/הומוסקסואלית.
אמא מחטטת ושואלת למה לקחתי דוקא את זה. למה לעשות דוקא על זה.
מאז שכבר המון גדול של אנשים יודע על משיכתי לשני המינים, אני מרגישה צורך מסוים להגיד לה. דוחה אותו, לא צריך... כשהיא תגלה - אם יהיה צורך, כנראה כשאני אהיה בקשר מתפתח עם מישהי, היא תגלה וזה בסדר ובינתיים עדיף לי לשמור את זה, שלא תגביל אותי, שלא תנדנד, שלא תכנס לי לורידים, ושלא תנדנד...
ככה נהגתי איתה ברב הנושאים... שלא תדע. אני אעשה מה שבא לי ואשמור את הרב מתחת לאף שלה וארחיק את עצמי מהתערבויות יתר והטרדות. עכשיו, אחרי שהיא גילתה כמה דברים שעשיתי מאחורי גבה וכד', האמון שלה בי התערער נורא. היא חושבת לסוע לחופשה בסתו, אבל היא חוששת להשאיר אותי לבד בבית...
הערב, אחרי שאכלנו ביחד ארוחה של שישי (וזה אצלינו לא שיגרה... כשאני מתחמקת מזה היא נפגעת..), היא פנתה לטלויזיה ואני ירדתי למטה עם הספר עד שתסיים לצפות. הקראתי לה קטע ודיברנו. כשהיא שאלה, כבדרך אגב, "מה" אני, אמרתי לה, אמרתי לה את האמת ובפתיחות. לאחר מכן גם נתתי לה להיות אצלי בחדר, והקראתי לה את קורותי מלפני שבוע (כשהשתכרתי...).
היום-אתמול-שלשום כזה, החלטתי ביני לבין עצמי שהגיע הזמן שאני אהיה יותר פתוחה איתה. לא, אני לא צריכה להמשיך להיות רחוקה עד שאני אתנתק ממנה אל העצמאות האישית שלי, ואז לחזור ולהיות איתה בקשר יותר קרוב לאחר מכן... זה בולשיט.
אני רוצה עכשיו ליצור מחדש את האמון בינינו. אני רוצה לשתף אותה, ושלא תנסה לחטט אצלי ולדרוש בכח. אני רוצה כבוד הדדי, כיבוד פרטיות וגם שיתוף וגמישות. אני רוצה לכבד את ה"לא" שלה, שתבין אותי ותוכל גם להתקרב לרצונות שלי, אחרי הכל היא מדי פעם צודקת, ולשתינו יש את האינטרס שיהיה לי טוב.
אז זה תהליך.
כמו שזה תהליך עד שהיא תקבל אותי כביסקסואלית, כרגע היא בשלב ההכחשה.. אומרת שלכל אחד יש נטיות גם למין שלו והשאלה היא עד כמה ומה עושים עם זה, ושאני לא אפתח את זה.
אני אצטרך לדבר איתה עוד הרבה, לשתף אותה ולספר לה, שתבין אותי יותר טוב, אמנם היא תדאג לי, ויש דברים שהיא תסתכל עליהם מנקודת מבט עצובה, לא מרוצה, ממבט שונה משלי, אבל אני אכבד את דעתה, ואסביר לה בסבלנות את העמדה שלי, ושבעצם הכל בסדר, ואם הדברים לא בסדר נתגבר עליהם.
זה תהליך עד שנגיע בכלל למשהו קרוב לזה, ואפילו לא בטוח שהיא תוכל להבין הכל למרות כמה שהיא היתה רוצה, אבל הגיע הזמן לעבור את זה, לא להתעקש כפרד להסתגר מפניה ולפעול לא ביושר.
דרכים טהורות, דרכים של אמת.
דרך חדשה.
ואת הסוף של פוסט זה, אני רוצה להקדיש למישהי שאני מאוד מעריכה, ושגם הייתי דלוקה עליה.
אחינועם, רציתי שתדעי ששימשת לי בעניין הזה דוגמא חיובית, והשראה, ורציתי לתת לך קרדיט ;) על היום הזה והפוסט הזה והדרך הזאת.
אל תשתקי. אל תפחדי לפגוע, כשאין בך שום כוונות רעות כל פגיעה של מישהו "בעקבותייך" היא מעצמו והיתה מתפוצצת בשלב מאוחר יותר בלעדיך.
אני אוהבת אותך מאוד מאוד, כמי שאת, בכל מצב ותלאי שבך, שמיכה :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
