חיי כדובדבנית מתבגרת

לפעמים אני מרגישה כאילו העצבים שלי הולכים ויוצאים לאט לאט,כאילו אני מתבשלת מבפנים.

מהדברים שהכי מעצבנים אותי,אנשים יודעים בידיוק איפה העצבים שלי מתחבאים.

אני מנסה לשמור על איפוק מקסימלי, אבל לא יכולה מהסיבה שאנשים קוראים בבלוג הזה.

ולא אנשים שהבאתי להם את הבלוג שלי. אנשים שאני מכירה וקוראים בו ללא ידיעתי.

המשפט המרתיח הזה של "ראיתי את הבלוג שלך." או "אתם יודעים מה היה בבלוג של רותם?"

מסוגלים להפר את השפיות שלי. זה כ"כ מעצבן שהפרטיות שלי נעלמה,היכולת לכתוב פה את מה שבא

לי,איך שבא לי ומתי שבא לי. פתום חצי מהכיתה קוראת בבלוג ופתאום אנשים יודעים על מה שלא סיפרתי

וזה מעצבן,יותר מעצבן מכל דבר! הרי תשמחו לתת את הבלוג שלי לכולם,הרי תהנו להרוס את הפרטיות

שאני כ"כ מנסה לשמור עליה,כי הרי למה לכם לשמור על הפרטיות של הבלוג שלי, הרי אתם בכלל לא

מבינים את הערך של זה.אל תבואו אלי בבית ספר ותשאלו מה קרה או "ראיתי את הפוסט שלך"

כי זה אחד מהדברים היותר מעצבנים שתעשו. אתם לא מבינים שאני מדברת ברמזים,אז הנה אני ישירה!

תקראו לי מתנשאת אבל אני לא חושבת שאתם בכלל מבינים את הערך בבלוג.אני לא מדברת על אנשים עם בלוגים

שאני נתתי להם את הבלוג שלי או שהתחילו להגיב בו,אני מדברת על אותם אנשים שהתחילו לקרוא אצלי בבלוג

אחרי שנתנו להם אותו. ואז אתם לא מבינים למה אני כועסת,אני אספר לכם למה אני כועסת כי אתם לא מבינים

הרי לכם זה סתם "קטע" שלי.

 יש לי  דבר אחד להגיד לאותם אנשים:

לכו תזדיינו!

הייתי חייבת להוציא את זה...