טיפוס עצמאי

על הבוקר התעוררתי על הספה בסלון, כמו מציית לרונית שהודיעה לי עוד מבעוד מועד "הפעם אני מרשה לך להירדם בסלון"; יש יתרונות בלחזור הביתה מהצבא לעומת שגרת החיים הרגילה. משום-מה תקפו אותי מעט כעסים, אולי על אבא שהעז להירדם בלילה במקום לנסוע איתי לדוג כפי שתכננו, כמו-גם חששות מיום ראשון הקרב ובא (כשאיתו החזרה לבסיס) או מסופם הבטוח של הדברים כולם (משהו, שמטריד אותי עוד מאז שאני זוכר את עצמי כילד קטן. מדהים). מיד אחרי שאני התעוררתי גם אבא התעורר, או שלהפך, ומסתבר שבאמצע הלילה, אחרי שנסע להחזיר את הדס מחברה, ניסה להעיר אותי כמה פעמים ולא הצליח, בניסיון כמובן לנסוע איתי לדוג. מה שלא שינה כל-כך את מאזן הכעסים מצידי. אני לא יודע אם הוא חש שאני כועס או שפשוט השיחה הזו איתי הייתה חשובה לו כמו שהיא הייתה חשובה לי, אבל הוא דחק בי שוב ושוב "בוא נצא עכשיו", ולבסוף נעתרתי. תוך זמן קצר מאוד הוא לבש את "חולצת הדיג שלו" (או יותר נכון, חולצה פשוטה עם מעט כתמים שאין שום בעיה ללכלך), וציא את ערכת הדיג, שלף את פתיונות חסילוני הקריסטל שלו (שזהו שמם משום הברק שהם יוצרים במים, מה שהופך אותם לבולטים יותר ולמושכים יותר לדג), והכי חשוב - סידר לשנינו דלי עם קרח ובו פחיות XL, בירה אחת אם אני לא טועה ומים. לנהיגה אני הייתי אחראי, וכבר בשלב ההכנות לנסיעה הרגשתי הרבה יותר טוב ומשוחרר. זה היה חשוב לו, לאבא שלי, וגם שמעתי אותו ואת רונית מצחקקים כשהם מדברים על הבירה שבדלי. מה שהיה מרגש בזה היה שהוא אמר לה "זה בשביל ארז", והכוונה הייתה לבירה שהייתה שם, כי אבא שלי לא אוהב בירה אבל קיבל את הרושם שאני דווקא כן. כבר מהדאגה הזו היו לי דמעות בעיניים, וניסיתי לעצור אבל לא הצלחתי בדיוק לבטל אותן לחלוטין; כלומר, לא בכיתי ולא דמעתי כי לא הייתי מסוגל עדיין מרוב כעס, אבל עדיין היה אגור בי הרבה רגש. מי יודע, אולי הרגש והכעס היו בעצם אותו הדבר.

בקיצור, יצאנו עם הרכב ועברנו את הכלבות, שכהרגלן קפצו עלי וריחרחו כל נקודה שאליה יכלו להגיע, וכשנכנסו לאוטו וסידרתי את השלט של ה"נהג חדש" אבא שאל "אתה נוהג?", ואני אישרתי. את היציאה הזו עם אבא היה חשוב לי לעשות כדי לדבר איתו, ומה שמצחיק זה שאני לא בטוח אם באיזשהו שלב היה לי ברור על מה בדיוק אני רוצה לדבר איתו. רציתי לדבר איתו על התסכול ועל החוויות, על איך יוצאים משם ועל הרעיון של ללכת לבקו"ם במקום לבסיס ביום ראשון, ואולי - אולי יותר מכל רציתי פשוט לדבר איתו, רק שנינו לבד, ממש כמו שרונית בציעה בשבת שבה הם ביקרו אותי כולם, כי אני אוהב את אבא ואני צריך אותו איתי ולידי. לא יודע, לא יודע בדיוק, אבל רציתי את זה מאוד, וזה היה ראשון במעלה בעבורי, אפילו אפילו קודם לשיחה עם יעלי שלי, שאני מת מגעגועים אליה. מה שכן, חששתי מעט שלא נצליח להיכנס למצב הזה של החיבור שאליו שאפתי, כי אבא שלי הוא אבא שלי ואני מכיר אותו, ומבחינתו - לפחות בעבר - ליד הילדים צריך להיות חזקים, לא מבחינת קשיחות וצעקות אלא מבחינת חוסן נפשי. הם יבכו לך על הכתף, אבל אל תרשה לעצמך לבכות עליהם. מה שאבא לא הבין, ואולי הבין רק לאחרונה, זה שאני אוהב אותו, ואני צריך את החיבור הזה כמעט כמו שהוא צריך אותו. וכן, גם הוא צריך אותו. ולמה אני חושב שהוא הבין את זה לאחרונה? כי פעם, בתורנות מטבח, יצא לי לדבר איתו והוא אמר לי כמה הוא מתגעגע אלי כשקולות בכי (לא בפאניקה, חלילה) עולים בין המילים, או בגלל הפעם ההיא שבה אמרתי לו שאני שמח שהוא חולק איתי את הרגשות שלו ושזה טוב והוא אמר לי ש"רק איתך זה ככה".

השורה התחתונה היא שהיו לי חששות בנוגע לשיחה ההיא, אם היא תהיה בכלל כמו שקיוויתי או לא, אבל היא ממש לא איחרה לבוא; להפך, היא אפילו הקדימה. כבר בשלב של הנהיגה ליעד אבא התחיל לשאול אותי "מה מטריד אותך?" שזה משפט שהכי מתאים לו בעולם והוא מבטא אולי יותר מכל דבר אחר את הדאגה שלו אלינו - אלי ואל הדס, ואני מצידי הצלחתי סוף-כל-סוף להתפקע מכל הכעסים והרגשות האלו, סוף-סוף ירדו דמעות, וניסיתי לעצור כי אני בנהיגה, אבל אבא אמר לי "שחרר, שחרר". אמרתי לו שאני נוהג, והוא אמר לי תרשה לעצמך, אלא אם זה מפריע לך בנהיגה, ואני הרשתי לעצמי וזה שינה את הכל. מאז אותו הרגע, דרך הנסיעה ועד ההגעה לרחוב הזה שליד הים ביפו שבו ניצב הדוכן של אבולעפיה דמעתי מפעם לפעם, משתחרר מהכל ומגיע לרמה כזו של פתיחות עם אבא שלי שלא ציפיתי לה בכלל. הכל היה כל כך בשאנטי, כשקרוקס לרגלי ומכנס קצר וחולצת "Diving in Eilat" על גופי, ואין לנו הגבלה של זמן ואין עלינו לחץ, והכל זורם ואין עומס של אנשים בכלל ועוד רק בוקר וכבר היינו במקום. אוח, תחושה שכזו לא הרגשתי כבר המון זמן. ואם כן, אז אני ממש לא זוכר. תמיד היה לי משהו בראש, אם זה שיעורים שצריך לעשות ועבודה וצ'קים וצבא ואם יעלי אצלי אז הידיעה שהיא לבסוף תהיה צריכה ללכת; תמיד משהו היה לי שם למעלה בקופסא, הפריע למנוחה ולשלווה שלי, והבוקר - בוקר יום שבת יפהפה ביפו, הנחתי להכל ולא חשבתי על כלום, לא על איך שאני נראה ולא על יום ראשון שרץ לכיווני, והכל היה במצב רוח רגשני שכזה, והייתי עם כיסים קלים ובלי כל הארנק וכאלה.. בקיצור, באמת, שזה היה מדהים.

אז כמו שאמרתי, עצרנו מול אבולעפיה, שם הצטיידנו בקפה הפוך - לי עם אחד סוכר, לאבא עם אחד סוכרזית -, שני בורקסים וצלוחית שעליה מעט חריף וביצה אחת קרה, פרוסה ושעליה מעט פלפל ואולי גם מלח. זיתים שלמים לא היו שם (הכל היה מהעמדה של הטוסטים, בגלל זה גם הביצה הייתה קרה), וזה הרגע אותי שבדרך לראש העין יש דוכן ארעי כזה של איזה יהודי שעושה את הבורקס והמלבי הכי טובים בעולם, והערבים האלה שיש להם כזה שם גדול בדבר לא ידעו לשים לב לפרטים הקטנים והדקים והחיוניים האלה שעושים את כל ההבדל בין הרווח לאומנות. גם הבורקס, אגב, היה די יבש. בדוכן שליד קניתי 200 גרם גרעינים שחורים, ומאה גרם של שקדים מלוחים, מנצ'יס ופיסטוקים, כדי להינות ככה מאווירת הפיצוח בזמן ההמתנה לדגים. חזרתי לאוטו, (הבורקס היה גבינה, דרך אגב!) נסענו מעט למקום שבו תמוקם עמדת הדיג, אכלנו את הבורקס ולגמנו מעט קפה, ורק אחר-כך יצאנו ופרקנו את הכל - את הדלי, את הערכה, את הפתיונות, את הקפה ואת הפיצוחים כמובן. הרוגע והשקט והשלווה של הבוקר הזה של יום שבת ביפו, מול הים ותחת השמש עם מספר באמת לא מפוצץ של דייגים על הקו - כל אלו שינו אותי. עשו לי משהו. הפכתי לבן-אדם אחר. שיניתי פאזה. מעולם לא הייתי ככה (עכשיו יש ליעלי מסדר, 20:20), ואם הייתי - קשה לי מאוד להיזכר. זה לא שמעולם לא הייתי מאושר או רגוע, זה פשוט שבאותו הרגע הייתי מנותק לגמרי מהכל ובחיבור חסר תקדים עם אבא שלי, שזה משהו שהוא פשוט ממש לא מובן מאליו, וזה היה פשוט... מדהים. אני לא יכול לתאר את זה אפילו במילים. והוא, בכלל - הוא ידע לקרוא אותי כמו ספר פתוח, ולא משנה אם ניסיתי להסתיר או שסתם הסתרתי מתוך אינסטינקט את המחשבות ואת התחושות שלי בכל רגע נתון, הוא פרץ את כל המחסומים, כולם, בלי יוצא מן הכלל, ואת מה שהוא לא הצליח לפענח הוא ידע להרגיע ולגרום לי להוציא החוצה. דיברנו עליו ועל ניסיון החיים שלו, ועל שיעורים שהוא למד מאנשים אחרים, ועל שיחות קודמות שהיו לנו, ועל מסקנות והשוואות, ועל סבתא שלי - שחייה השתנו מהקצה אל הקצה תוך שבוע אחד שבו סבא שלי אובחן כחולה סרטן ונפטר (כשאבא היה בן 6), ועל אמא וסבא וסבתא, ועל איך שהזמן עובר וצריך להשלים עם זה כי זה פשוט איך שהטבע עובר ואסור להתייאש מזה, ועל צורי - רואה החשבון של אבא ואבא של חברה של הדס (שאבא סיפר לי שהטריק שלו להתמודד עם ביאוס ודפרוס הוא פשוט ללכת לישון ולהחליט שכשהוא מתעורר הוא פשוט לא חושב על אותו הדבר יותר; אבא אמר לי שפעם צורי שאל אותו מה הדרך שלו, ואבא ענה "אני פשוט חושב על מה שטוב", כי "אין כזה מצב רע בלי טוב" ותמיד יש משהו טוב להסתכל עליו) ועל עוד המון דברים ושיעורים שרק אבא שלי יכול להעביר. אבא יודע-כל, או כמו שפילצ'ה הגדיר את שלו 'אבא כל-יכול'. ממש התחברתי למחשבה הזו. פתאום הבנתי את כל ההנאה המוזרה הזו של אנשים פשוט לשבת על החוף ולהינות שם, ועד כמה רוגע ושלווה יכולים להיות מספקים ומאווררים בפני עצמם. חוץ מזה, מעבר לעובדה שאבא קרא אותי כמו ספר פתוח, הוא גם השתמש במילים ובביטויים ובצורת דיבור כזו והכל שפשוט הבנתי, התחברתי אליה וידעתי בדיוק, אבל בדיוק, למה הוא מתכוון ומה הוא מנסה להגיד. זה כאילו שהוא כיוון אותן, את המילים שלו, לנקודה מסוימת, ואני תפסתי אותן באוויר והצלחתי לשחרר אותן בדיוק איפה שהוא התכוון.

מבחינת הדיג עצמו, לידיעתכם, היה כושל, ולא רק שלא תפסנו כלום (חוץ מכמה נגיסות שנגסו לנו בפתיונות) - גם איבדנו שני קרסים. מה שכן, לפני הנסיעה מהמקום, אבא איתר על הרצפה כזו משקולת מעופרת שצריך שיהיה על מיתר הדיג, ואמר "לפחות מזה יצאנו מורווחים", או משהו בסגנון הזה. כמובן שהוא דיבר על הבחינה החומרית, כי שוב - מבחינת החיבור בינינו אני חושב ששנינו נורא נהננו. הבהרתי לו שם שאני אוהב אותו, וווידאתי - קצת כמו שאני עושה עם יעלי שלי לפעמים - שהוא יודע שאני אוהב אותו ולא שוכח את זה, במידה ולא תמיד אומרים. אחרי כמה זמן ואיזה XL אחד לכל אחד אבא הציע שנצא ואמרתי לו שאין לי בעיה להישאר, ואחרי ממש מעט זמן שקצת רציתי ללכת הוא אמר "יאללה, בוא נצא לאיזה רייד". כמו ספר פתוח, או שהפעם סתם מתוך התעקשות ללכת.

משם נסענו והארכנו מעט את הדרך, ובדרך חזרה הביתה גם עצרנו בתחנת הדלק של נס-ציונה כדי לקנות את הג'חנון המפורסם של האיזור ולהביא 4 מנות ממנו הביתה. משם היום התגלגל בצורה שמחה הרבה הרבה יותר, שלימה הרבה יותר, מאושרת ונינוחה הרבה יותר. הרשתי לעצמי להירדם מעט וגם סידרתי את התיק, הכנתי ליעלי מעין מתנה קיטשית ומצחיקה כזו שאני לא בטוח שהיא תאהב וגם ביקרתי את יואב בוקסבוים שהיה המאמן שלי בכושר קרבי; היה יום טוב ומנוצל היום, ואני מסיים את הפוסט הזה עכשיו כדי להמשיך אותו קצת מחוץ למחשב, או קצת כמו שתכננתי.

התלבטתי מעט אם לפרסם את הפוסט הזה, אבל ברוכים הבאים לחיים שלי :) זה אני.

אני לא מסכן ותמיד יש משהו טוב להסתכל עליו. ואני אוהב את המשפחה שלי, מעריץ את אבא שלי, מוקיר תודה על אמא שלי ומתגעגע בטירוף ליעלי שלי. (ומי שחושב שאמא שלי לא מוערכת מספיק מוזמן לצעוד כמה פוסטים אחורה :))

אני לא מסכן. והזמן עובר וזה טוב. ותמיד יש משהו טוב להסתכל עליו.

ואני אוהב אותך, אבא שלי.